עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון

אנחנו בספירלה

02/02/2019 23:48
amelie
אנחנו למעלה ולמטה ולמעלה ושוב למטה.. 
אני מניחה שאני מרגישה ככה הערב כי זה היה סופש קצת עגום. 
כנראה בגלל המחזור, אבל הרגשתי בדידות שהציפה אותי ביומיים האחרונים.
אני בודדה בכללי, וזה לא סוד. זה בערך הפיל שבחדר בכל סיטואציה משפחתית - מצומצמת או מורחבת. 
אני בלי קשר זוגי כבר שנים וזה ממש הפך לטאבו. אני בעצמי כבר בטאבו על זה עם עצמי.. וזה הנושא הזה שכולם חושבים עליו כשהם חושבים עלי אבל לא מול הפנים כמובן. אלא אם אני מעלה את זה ואז אני שומעת דחיפות מהוסות של "את צריכה.." ו"למה שלא..".
אבל בסופ"ש האחרון זה השתלט עלי. רציתי ללכת לאמא ואבא ולתת להם לחבק אותי. זה רצון קצת בעייתי בהינתן היחסים המרוחקים משהו שיש לי עם אבא בשנים האחרונות, וזה שאני קצת דוחקת אותם החוצה מחיי בחודשים האחרונים... בגלל הכאב של להיות איתם ולדמיין את המחשבות המאוכזבות שלהם ממלאות להם את הראש כשאני בסביבה.
אז הסתכנתי ופשוט נסעתי לבית ילדותי וחיבקתי אותם והם ממש חיבקו אותי חזרה. הרגשתי באופוריה לכמה רגעים.. ממש ריגוש אוקסיטוצין מילא אותי והייתי מאושרת לרגע. ראינו טלויזיה יחד ואפילו צחקנו על השכונה הגרועה שאני גרה בה (בעידודו של אבא.. בגלל זה זה ממש אייס ברייקר).
הייתי איתם שעה בערך אבל המצברים מולאו קצת.. ובכללי היום היה גדוש פעילויות מתחילתו ועד סופו.
ישבתי גם עם דוד שלי שאוהב אותי. כמה נהדר להיות בחברת גבר שמפגין רגשות, שלא פוגע בי או שאני צריכה להתנהג אחרת ממה שאני לידו. זה היה משב רוח מרענן. לא רציתי לקום מהכיסא.. רציתי להמשיך ולדבר איתו שעות.
הוא הכיר ברגשות שלי, קיבל אותם, האמין לי בצורה מלאה. הרגשתי מחוזקת מהנוכחות שלו כמו שאני לא מרגישה ליד ההורים שלי.
הלוואי ויזדמן לנו להיפגש ככה לעיתים קרובות יותר. זה היה ממש פוקח עיניים בהרבה מובנים.
בלילה, כששכבתי במיטה התעצבתי שוב. העצב כילה אותי ופשוט לא רציתי ללכת לישון. קצת כמו עכשיו.
הסופי שבוע שלי בשבועות האחרונים היו ממש קסומים, ובכל זאת אני נאבקת מול בדידות לפני השינה וזה מפחיד אותי.
הלילה גם.. ביליתי את רוב היום לבד וזה היה נחמד. אבל ידעתי שאני נרקבת.. ידעתי שכל המשפחה המורחבת נפגשת בלעדי וזה כאב לי שהמצב כזה - שאני לא יכולה לדבר עם אחי או לראות אותו כי כשהוא מכאיב לי זה לא עוזב אותי במשך ימים, אם לא שנים.
יש דברים שהוא אמר לי לפני מעל לעשור שפגעו בי ככה שאני זוכרת אותם היום.
כמובן שלא מדובר בירידות מרושעות, אלא רק בסלידה שלו ממני שגורמת לו להיות אגרסיבי ובריון בצורה שתפגע בי אבל שלא תמשוך תשומת לב של הסובבים. הבריונות שלו פגעה בלב שלי וממשיכה לפגוע ככה שאני לא רוצה שום קשר אליו היום. היום הוא לא ידבר אלי בצורה לא יפה כי אני לא אתן לו, אבל היום הוא מפגין חיבה לכולם מלבדי. הוא לא אומר לי כמעט שלום אבל הוא מחבק ומתעניין בכל אחד אחר. הוא חבר של כולם מלבדי, ואותי הוא קלירלי לא מחבב מאז שאני כבר לא בחיתולים.
הנוכחות שלו גורמת לי לתסכול שמוביל אותי למרירות ונספג בהתנהגות שלי, מנהל אותי כשאני בחברתו;
אני מתגוננת, אני צינית, אני אגרסיבית, אני מלגלגת, אני עצבנית, אני זעופה, אני מרושעת. 
אני לא יכולה לשלוט באיך שהוא תופס אותי, חרף כל הניסיונות שלי לאורח כל חיי, וזה מחרפן אותי.
החיבה שהוא מפגין לכולם מלבדי מעסיקה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. המאבקים שלי מול עצמי ומול ההכרה של הוריי בזה לוקחת לי יותר זמן ממה שהייתי רוצה להודות, אפילו ביני לבין עצמי. אפילו היום, שלא הגעתי לארוחה, אני עדיין מתעסקת בו.
הוא סולד ממני. הנוכחות שלי מעוררת בו אי נוחות כזאת שהוא לא שולט בעצמו. הוא לא מודע לכמה הוא מזיק לנפש שלי. הוא פשוט פועל כי זה חזק ממנו. הוא הופך את ההתעלמות ממני, את האכזבה ממני, את הלגלוג עלי - לגיטימי. לגיטימי במשפחה המצומצמת שלו ולגיטימי בגרעין המשפחתי שלנו. הוא זוכה להגנה של אבא שלנו, והוא זוכה להגנה של אמא שלי שמפקפקת בי. היא מפקפקת בי כי היא לא מסוגלת להכיל את הפגיעות שלי ואת חוסר ההבחנה שלה לאורך השנים. אמא שלי ואחי הקטן בוגדים בי בכך שעומדים מנגד בזמן שהוא מדיר אותי מההוויי המשפחתי. הם כל כך לא מסוגלים לסבול את המחשבה שהמצב אכן ככה שהם משכנעים את עצמם שבדיתי את הכל מתוך חוסר הביטחון שלי. שאני משליכה עליו את הקשיים שלי ושהבעיה בעצם מצויה בי. גם אם אמא לא תודה בכך שהיא מרגישה ככה המחשבות האמיתיות שלה יוצאות בכל פליטת פה שלה בשיחה על הנושא- איך רק אני נעלבת ואחרים לא לוקחים אותו קשה, שהוא ככה לכולם, שהיא מעולם לא חזתה בזה שהוא התנהג ככה. אלו כל מיני הערות אגביות שהיא זורקת בזמן שאנחנו מדברות על הנושא ומראה לי שהיא לא באמת לצידי. היא לצד עצמה, היא מצילה את עצמה מלילות ללא שינה.
 כמו אמא שרואה סימנים לכך שמתעללים בבת שלה אבל בוחרת לא להאמין כי המחשבה קשה לה מנשוא, ובעקיפין נותנת יד לכך שההתעללות תמשיך.
אם יש משהו חשוב שלמדתי על עצמי השבוע הוא זה שהאינסטינקטים שלי נכונים. ידעתי את זה לפני, אבל זו מחשבה שהתחזקה השבוע כי אחרי שיחה עם אבא לא נפגעתי, למרות שהוא היה עצמו. הוא היה תוקפני קצת, דורשני קצת, ניסה לחנך אותי וליישר אותי... אבל הוא כיבד אותי תוך כדי. הוא הראה לי שאני חשובה לו.
אז לא נפגעתי. הערכתי.
זה מראה לי שאני לא נפגעת כשלא פוגעים בי, ואני נפגעת כשכן פוגעים בי. ואם אני נפגעת אז הייתה מחווה כלשהי של סלידה, זלזול או חוסר כבוד.

אז לפעמים אני ממש בהיי בזמן האחרון כי אני באמת עובדת על עצמי, והלואו הוא לא לואו כמו שהוא היה פעם. אבל גם הוא קיים.. ועכשיו אני קצת בלואו. עד מחר בבוקר.
IM ALedya
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: