עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
למה אני מזוכיסטית
14/08/2019 01:02
amelie
אני יושבת ורואה סרטים עד מאוחר למרות שאני עייפה וצריכה את שנת המנוחה שלי..
אני יושבת ואוכלת חטיפים למרות שאני יודעת איזה אוכל מזין אני צריכה לאכול, למרות שאני יודעת כמה מתגמל זה לאכול בריא ולהרגיש טוב עם עצמי.
אני ממשיכה לעקוב אחרי הבחור שמשגע אותי למרות שהוא לא מחזיר לי חיבה או אהבה.
אני ממשיכה לדחות את הדברים שיקדמו אותי.
אני ממשיכה לפעול לפי אותם דפוסים מעכבים.. 
מה הפונקציה של זה? למה אני טובעת בריקבון הזה? לאן זה מוביל אותי בעצם?
כמה חוסר אונים אני מרגישה ברגע ההתפקחות, אפילו אם הוא מאוד קצר ורגעי..
אוף זה נורא.
אז עכשיו מאוחר, ואני עייפה, אכלתי שטויות, וצפיתי לו שוב באינסטגרם ובסטורי, שוב ושוב. הוא בחול.. עושה חיים. אני פה בארץ, עמוק בתור השגרה..עמוק בתוך ההרגלים, עמוק בתוך המזוכיזם.
הכרס אוכל שלי משתפלת, והחזה שלי הכבד נח עליה.
ישבתי עם בת דודה שבגילי, הריונית, וביליתי איתה ערב בנעימים, ערב אוהב.. כאילו אין בפער בינינו שבר. כאילו אין בי חשש.
בערבים שבהם הכרס נעלמת והאהבה העצמית קצת יותר גדולה מהיום זה לא טוב יותר באמת, הכל זהה.
שוב דבר לא משתנה, הכל עקבי, סטטי, משעמם. חוזר חלילה.
0 תגובות
מרגישה חופשיה כי הוא טס?
10/05/2019 17:35
amelie
אני מתגעגעת..
אליו? למשחק?
לתשומת הלב הגברית המעריצה..? הוא נותן לי תשומת לב גברית מעריצה? לא כל כך. אבל משהו במסתורין של למה הוא לא חודל לפנות אלי מרתקת אותי.
כנראה אני מלטפת לו את האגו וזה ממש כיף. בסופי שבוע וכשהוא בחול הוא נמצא עם עצמו.. הוא לא מרגיש צורך כנראה לשמור על הקשר בינינו. אני בספק אם הוא שם לב מי צפה לו בסטורי.
אני כל רגע מרעננת את הסטורי שלי כדי לראות אם הוא צפה. כל רגע נכנסת כדי לעקוב אחרי הפעילות שלו.
אני מרגישה כמו ילדה בת 12, ולא מצליחה להפסיק. כל כניסה שלי לסטורי, כל שעה שעוברת ואני מרגישה שהנה עשוי להיות מידע חדש, אני מחזקת התנהגות שהיא זרה לי. אני לא נהנת מהאובססיה כי אני מרגישה מגוחכת.. היא הרי חד צדדית.
כל פעם שהוא נזכר בי אני רוצה לחשוב שהוא חושב עלי כל היום, אבל למעשה הוא צריך חיזוק גברי.
המסתורין מאחורי הכוונות שלו מפתה אותי לחשוב שהוא מאוד בקטע, שהוא חושש לפעול בגלל סיבות מגוונות (שנובעות בכך שתכלס אסור לנו להיות ביחד).. 
הרעיון שהוא מחכה ושאולי משהו יקרה בסוף התכנית מסעיר אותי, משאיר אותי על אש קטנה. למעשה כלום לא יקרה.. רוב הסיכויים.
אני מרגישה את זה בתוכי עוד מהחודש הראשון.
זה הכי לונג שוט. 
אז למה בכלל לשתף פעולה, למה לחזק התנהגות כל כך מזיקה?
למה אני יושבת עצובה בבית, ביום שישי אחהצ, אחרי מסיבה ויום גדוש פעילויות, אחרי סופש מלא באהבת חברים ופוטנציאל לדייט?


0 תגובות
מרגישה חופשיה כי הוא טס
10/05/2019 01:02
amelie
אני לגמרי מכורה. 
והוא לא ... הוא מכור למשהו אחר, אולי להרגשה שהוא שולט ולא נשלט, אולי להתרוממות הרוח שבטפיחה על האגו.
הוא טס לקפריסין לשלושה לילות ואני מרגישה חופשייה..
הספקתי להיכנס לטינדר ולדבר עם אביב החמוד... כנראה ניפגש בסופש הזה.
ואני מדמיינת איך הוא חוזר מחול, ואני פחות שמה עליו כי אביב ואני זורמים וכיף לנו יחד.
בפועל יש סיכוי סביר שאביב הוא סתם.. והוא יחזור מחול, והכל יהיה אותו דבר.
אבל אני מדמיינת איך אני לא שמה עליו יותר.. אני חמודה אבל עניינית וזה משגע אותו והוא מתאבסס עלי. לא רק זה, אני מתחטבת יותר ויותר ומתייפה מיום ליום והוא רואה הכל והעיניים שלו יוצאות.
ואז הוא מתחיל איתי בצורה מפורשת, ואני אומרת לו שהוא פספס את הרכבת וחבל שהוא רוצה בנות רק כשהן לא רוצות אותו, ואני מכניסה אותו לסרטים.
אני רוצה להחזיר לעצמי את השליטה, כי כרגע אני הכי משוללת..
הוא פשוט עושה מה שבא לו ואני רוקדת לצליל החליל שלו.
אז עכשיו, כשאני יודעת שהוא לא בתל אביב, אני יכולה לצאת ולהינות ולהסתובב בלי לחשוב על מה הוא יחשוב עלי.
אני יכולה ללכת לאיזה חוף ים שבא לי בלי לחשב רגע איפה הוא נמצא ואיפה יש סיכוי גדול יותר שניתקל אחד בשניה במקרה..
יש במשחק הרבה כיף, אבל אני מבינה כמה עול זה פתאום כשהוא לא פה באופן זמני.
אני מקווה שאמצא את הכוחות שלי לעמוד חזקה מול הפיתוי שבו, וככה להחזיר לעצמי גם את הגאווה וגם, מה לעשות, למשוך אותו יותר אלי.

0 תגובות
השתקתי את הסטורי שלו
25/04/2019 00:32
amelie
כי דיי. 
אחרי חודש וחצי, כמעט חודשיים החלטתי אחרי שיחה עם דניאלה שדיי.
משהו בשיחה, משהו בדניאלה שאחרי מאבק עם עצמה אמרה לי שאני פחות או יותר חופרת ומתעקשת עליו, משהו בהתעקשות שלי למרות מאמציה להסביר לי גרם לי להבין שדיי.
היא צודקת, אם הוא רוצה אותי הוא היה מתנהג אחרת.
אין ספק שההתנהגות שלו פתוחה לכל מיני פרשנויות, אבל אני בעיקר מתאכזבת ומרגישה מושפלת על ידו.
וגם אם הוא כן בקטע והוא חסר ביטחון - מה זה בעצם משנה אם אני צריכה ליזום הכל והוא ימשיך לאכזב ולהיות מנוהל על ידי חוסר הביטחון שלו.
כל הדרכים מובילות לכך שאפסיק לחשוב עליו או להיות כרוכה אחריו. אני מזמנת אדישות אליו..
אני רוצה לתעל את האנרגיה החיובית שהוא הכניס לחיי ולנקות ממני את האנרגיות השליליות שהכניס גם הכניס.
אני רוצה משיכה וגם כבוד, אני רוצה לבטוח בגבר שאיתי בלי פקפוק, אני רוצה משחקים מרגשים שמובילים לתוצאה מרגשת..
אחרי השיחה עם דניאלה חשבתי על כל הפעמים שהרגשתי שהוא עושה ממני צחוק.
דיי.. לא עוד. אני מפסיקה עם הטירוף שנכנסתי אליו, והשם יודע לאיזה טירוף נכנסתי.
אני גם על הטירוף מודה כי הכניס בי חיות והוכיח לי שיש בי את התשוקה והאירוטיות.
הן לא נעלמו מתחת לליבידו הרדום.
הכל בי התעורר בזמן הקצר שנתן לי תשומת לב, והרגשתי מופלאה. הרגשתי יפה, סקסית, אירוטית, חזקה, מתוחכמת, שנונה.
רציתי לרקוד, לא הייתי רעבה, הייתה בי מוטיבציה, הייתי שובבה, פלירטטתי, נכנסתי לאפליקציות היכרויות, הייתי אמיצה, הייתה בי רוח חיה.
אחרי שאיבד בי עניין כביתי לאט לאט.. ואני מתגעגעת לאני שהייתי. זאתי שגילמה את אני שתמיד ידעתי שמסתתרת לה מתחת לשכבות העייפות והייאוש.
אני העייפה תופסת לה מקום ליד אני המרגשת.. הקטע הוא שעכשיו אני יודעת שאני המרגשת עדיין פה וזה נהדר. אני צריכה להתעכב יותר על זה ולהרים את עצמי מהבאסה.
ותכלס, גם אם העניין שלו בי יחזור האגו שלי לא יתן לי לזרום איתו ואני לא רואה את עצמי בוטחת בו שוב.
בטח כשאני לא יכולה להגיד לו תכלס מה אני חושבת עליו.

ביי
1 תגובות
אנחנו בספירלה
02/02/2019 23:48
amelie
אנחנו למעלה ולמטה ולמעלה ושוב למטה.. 
אני מניחה שאני מרגישה ככה הערב כי זה היה סופש קצת עגום. 
כנראה בגלל המחזור, אבל הרגשתי בדידות שהציפה אותי ביומיים האחרונים.
אני בודדה בכללי, וזה לא סוד. זה בערך הפיל שבחדר בכל סיטואציה משפחתית - מצומצמת או מורחבת. 
אני בלי קשר זוגי כבר שנים וזה ממש הפך לטאבו. אני בעצמי כבר בטאבו על זה עם עצמי.. וזה הנושא הזה שכולם חושבים עליו כשהם חושבים עלי אבל לא מול הפנים כמובן. אלא אם אני מעלה את זה ואז אני שומעת דחיפות מהוסות של "את צריכה.." ו"למה שלא..".
אבל בסופ"ש האחרון זה השתלט עלי. רציתי ללכת לאמא ואבא ולתת להם לחבק אותי. זה רצון קצת בעייתי בהינתן היחסים המרוחקים משהו שיש לי עם אבא בשנים האחרונות, וזה שאני קצת דוחקת אותם החוצה מחיי בחודשים האחרונים... בגלל הכאב של להיות איתם ולדמיין את המחשבות המאוכזבות שלהם ממלאות להם את הראש כשאני בסביבה.
אז הסתכנתי ופשוט נסעתי לבית ילדותי וחיבקתי אותם והם ממש חיבקו אותי חזרה. הרגשתי באופוריה לכמה רגעים.. ממש ריגוש אוקסיטוצין מילא אותי והייתי מאושרת לרגע. ראינו טלויזיה יחד ואפילו צחקנו על השכונה הגרועה שאני גרה בה (בעידודו של אבא.. בגלל זה זה ממש אייס ברייקר).
הייתי איתם שעה בערך אבל המצברים מולאו קצת.. ובכללי היום היה גדוש פעילויות מתחילתו ועד סופו.
ישבתי גם עם דוד שלי שאוהב אותי. כמה נהדר להיות בחברת גבר שמפגין רגשות, שלא פוגע בי או שאני צריכה להתנהג אחרת ממה שאני לידו. זה היה משב רוח מרענן. לא רציתי לקום מהכיסא.. רציתי להמשיך ולדבר איתו שעות.
הוא הכיר ברגשות שלי, קיבל אותם, האמין לי בצורה מלאה. הרגשתי מחוזקת מהנוכחות שלו כמו שאני לא מרגישה ליד ההורים שלי.
הלוואי ויזדמן לנו להיפגש ככה לעיתים קרובות יותר. זה היה ממש פוקח עיניים בהרבה מובנים.
בלילה, כששכבתי במיטה התעצבתי שוב. העצב כילה אותי ופשוט לא רציתי ללכת לישון. קצת כמו עכשיו.
הסופי שבוע שלי בשבועות האחרונים היו ממש קסומים, ובכל זאת אני נאבקת מול בדידות לפני השינה וזה מפחיד אותי.
הלילה גם.. ביליתי את רוב היום לבד וזה היה נחמד. אבל ידעתי שאני נרקבת.. ידעתי שכל המשפחה המורחבת נפגשת בלעדי וזה כאב לי שהמצב כזה - שאני לא יכולה לדבר עם אחי או לראות אותו כי כשהוא מכאיב לי זה לא עוזב אותי במשך ימים, אם לא שנים.
יש דברים שהוא אמר לי לפני מעל לעשור שפגעו בי ככה שאני זוכרת אותם היום.
כמובן שלא מדובר בירידות מרושעות, אלא רק בסלידה שלו ממני שגורמת לו להיות אגרסיבי ובריון בצורה שתפגע בי אבל שלא תמשוך תשומת לב של הסובבים. הבריונות שלו פגעה בלב שלי וממשיכה לפגוע ככה שאני לא רוצה שום קשר אליו היום. היום הוא לא ידבר אלי בצורה לא יפה כי אני לא אתן לו, אבל היום הוא מפגין חיבה לכולם מלבדי. הוא לא אומר לי כמעט שלום אבל הוא מחבק ומתעניין בכל אחד אחר. הוא חבר של כולם מלבדי, ואותי הוא קלירלי לא מחבב מאז שאני כבר לא בחיתולים.
הנוכחות שלו גורמת לי לתסכול שמוביל אותי למרירות ונספג בהתנהגות שלי, מנהל אותי כשאני בחברתו;
אני מתגוננת, אני צינית, אני אגרסיבית, אני מלגלגת, אני עצבנית, אני זעופה, אני מרושעת. 
אני לא יכולה לשלוט באיך שהוא תופס אותי, חרף כל הניסיונות שלי לאורח כל חיי, וזה מחרפן אותי.
החיבה שהוא מפגין לכולם מלבדי מעסיקה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. המאבקים שלי מול עצמי ומול ההכרה של הוריי בזה לוקחת לי יותר זמן ממה שהייתי רוצה להודות, אפילו ביני לבין עצמי. אפילו היום, שלא הגעתי לארוחה, אני עדיין מתעסקת בו.
הוא סולד ממני. הנוכחות שלי מעוררת בו אי נוחות כזאת שהוא לא שולט בעצמו. הוא לא מודע לכמה הוא מזיק לנפש שלי. הוא פשוט פועל כי זה חזק ממנו. הוא הופך את ההתעלמות ממני, את האכזבה ממני, את הלגלוג עלי - לגיטימי. לגיטימי במשפחה המצומצמת שלו ולגיטימי בגרעין המשפחתי שלנו. הוא זוכה להגנה של אבא שלנו, והוא זוכה להגנה של אמא שלי שמפקפקת בי. היא מפקפקת בי כי היא לא מסוגלת להכיל את הפגיעות שלי ואת חוסר ההבחנה שלה לאורך השנים. אמא שלי ואחי הקטן בוגדים בי בכך שעומדים מנגד בזמן שהוא מדיר אותי מההוויי המשפחתי. הם כל כך לא מסוגלים לסבול את המחשבה שהמצב אכן ככה שהם משכנעים את עצמם שבדיתי את הכל מתוך חוסר הביטחון שלי. שאני משליכה עליו את הקשיים שלי ושהבעיה בעצם מצויה בי. גם אם אמא לא תודה בכך שהיא מרגישה ככה המחשבות האמיתיות שלה יוצאות בכל פליטת פה שלה בשיחה על הנושא- איך רק אני נעלבת ואחרים לא לוקחים אותו קשה, שהוא ככה לכולם, שהיא מעולם לא חזתה בזה שהוא התנהג ככה. אלו כל מיני הערות אגביות שהיא זורקת בזמן שאנחנו מדברות על הנושא ומראה לי שהיא לא באמת לצידי. היא לצד עצמה, היא מצילה את עצמה מלילות ללא שינה.
 כמו אמא שרואה סימנים לכך שמתעללים בבת שלה אבל בוחרת לא להאמין כי המחשבה קשה לה מנשוא, ובעקיפין נותנת יד לכך שההתעללות תמשיך.
אם יש משהו חשוב שלמדתי על עצמי השבוע הוא זה שהאינסטינקטים שלי נכונים. ידעתי את זה לפני, אבל זו מחשבה שהתחזקה השבוע כי אחרי שיחה עם אבא לא נפגעתי, למרות שהוא היה עצמו. הוא היה תוקפני קצת, דורשני קצת, ניסה לחנך אותי וליישר אותי... אבל הוא כיבד אותי תוך כדי. הוא הראה לי שאני חשובה לו.
אז לא נפגעתי. הערכתי.
זה מראה לי שאני לא נפגעת כשלא פוגעים בי, ואני נפגעת כשכן פוגעים בי. ואם אני נפגעת אז הייתה מחווה כלשהי של סלידה, זלזול או חוסר כבוד.

אז לפעמים אני ממש בהיי בזמן האחרון כי אני באמת עובדת על עצמי, והלואו הוא לא לואו כמו שהוא היה פעם. אבל גם הוא קיים.. ועכשיו אני קצת בלואו. עד מחר בבוקר.
0 תגובות
אומץ
02/12/2018 00:35
amelie
אני צריכה אומץ. הכל כבר יש לי.
אני חכמה, אני יפה, אני חרוצה, אני פגומה מספיק בשביל להיות רילייטאבול, אני מצחיקה, אני אופטימית, אני רגישה. יש לי בטן שטוחה ושיער בלונדיני, אני מסיימת תואר שני במקצוע חברתי, אני עמוקה, אני פילוסופית, אני רוחנית, אני גם בת לאמא קיבוצניקית וגם לאבא משכונת התקווה ויש בי משניהם, אני מעריכה כסף אבל אני לא חיה בשבילו, אני מתעמלת, אני נרקבת מול הטלויזיה, אני מעריכה שקיעות וזריחות, אני בוכה בסרטים מרגשים, אני רוצה משפחה וילדים, אני בעלת עבר קשוח שממנו צמחתי, יש לי משפחה טובה, יש לי עבודה במשרה חלקית בתחום החברתי, יש לי עסק פרטי שמאפשר לי לבטא את עצמי אמנותית. יש לי ביטחון בכל אלה, שזה בעצם הכי חשוב, וזה מה שלא היה לי עד ממש עכשיו.
ועכשיו... אני רוצה אהבה.
אני רוצה אהבה כל כך גדולה שתרפא אותי מחוסר הביטחון הכי גדול שלי - גברים.
אני רוצה אהבה כדי להיות אהובה כל יום.
אני יודעת שאהבה היא מעבר לפינה לו רק היה לי אומץ.
זהו, רק להעז להראות לבחור שמעוניין בי שגם אני בקטע, להעז לצאת לדייטים ולחשוף את עצמי, להעז להרגיש, להעז להיפגע, להעז!!!!
תעוזה. קפיצת אמונה.
זה, נכון לעכשיו, הדבר היחידי שאין לי ומפריע לי.
את כל השאר יש לי. למדתי בשנה האחרונה לאהוב את עצמי, לאהוב את כל צדדי.. 
אז הנה, הגעתי לרגע לו ייחלתי, ועכשיו אני מייחלת לדבר שיחתום את הכל.
ובהקדם לפני שאשאר אחרונה מכולן.
1 תגובות
משהו קטן שמתאר כל יום בחיי
28/10/2018 23:53
amelie
מי עוררה בי את ההשראה. אולי זה מה שמשאיר אותה בחיי .. שהיא מעוררת בי השראה. כי למען האמת היא לא נותנת לי עוד' משהו. היא רק לוקחת, ואז כשצריכה לתת היא נעלמת. זה מפריע לי זמן מה אבל סביב היומולדת זה תמיד יותר חזק מתמיד.
אבל את ההשראה אי אפשר לקחת ממנה. 
היא עוררה בי השראה לכתוב משהו כל יום.. אבל זה לא כמו שלושת הדברים הטובים שקרו לי היום.. יותר בסגנון של מה היה היום, מה היום סימל, איזו התרחשות הייתה בו שהיא משמעותית להמשך חיי, ששווה היזכרות.
ואני חושבת שזה מאוד חשוב כי בכל יום יש בעצם משהו כזה, לפחות בכל הימים האחרונים שהמחשבה לכתוב עלתה בראשי, אבל אז נזכרתי שהמחשב באוטו או בסלון ואני מדי עייפה או משהו. 
אז עכשיו אכתוב על היום ואולי על התקופה האחרונה שהייתה אחת העמוסות, אם לא העמוסה בחיי!
אז בצורה יחסית אופיינית לי לקחתי על עצמי יותר מדי. 
מלבד העבודה שלי (שבה אני עובדת בהיקף של 80% משרה), והתואר השני שלי (שאת הסמסטר האחרון סיימתי לאחרונה, ואני צריכה להשלים את התזה ועוד קורסי שפות), והעסק שלי שבו אני מחלטרת מפעם לפעם כשמזדמנת לי לקוחה, לקחתי על עצמי גם להפיק את היריד מעצבים השנתי של העמותה בה עבדתי לפני שנה וחצי באופן זמני, גם ביריד השנתי. לתומי חשבתי לי שאם אחלק 186 שעות סך הכל ל-3 חודשים אצליח להשתלט על העבודה בצורה מתונה ויעילה. למעשה לא לקחתי בחשבון שבחודש החגים כמעט ולא אעבוד, ואתרכז בעיקר ביומולדת 70 של אבא ובהשלמה של העבודות לסמסטר האחרון של התואר, ואצטרך להשלים את כל הפער שנוצר מיד אחרי החגים ועד היריד.
היריד הסתיים אתמול, אחרי חודש עמוס, מלא אנדרנלין, בו עבדתי ממש כל יום. 
השוויתי את הסיטואציה שבה יש לי שתי עבודות (ועסק, ותואר) לזה שיש לי בעל ומאהב. אני לא רוצה שהבעל ידע על המאהב אז אני משקרת שאני מתנדבת ולא מועסקת בפועל (מה שהופך את הכל למאוד רומנטי ותמים), ותכלס תכלס.. גם המאהב לא כזה אוהב לשמוע שיש לי בעל. אז כשאני איתו אני צריכה לעשות כאילו הוא היחידי שמעניין או מעסיק אותי.
אז בשעה טובה נפטרתי מהמאהב שלי. שלום וביי.
להפיק היה ממש רכבת הרים. עבדתי כל כך קשה שלא ישנתי טוב, נעתי בין נחת ללחץ, בין סיפוק לאכזבה כל כך הרבה פעמים בחודש האחרון, שעכשיו כשזה נגמר אני לא יודעת איך לאכול את זה.
יש לי עבודה מרכזית אחת, וחלטורה. אני לא צריכה להסתיר עוד מאף אחד כלום.
איזו הקלה.
יתרון גדול היה לקיים את היריד שבוע אחרי יומולדת 29, שבטח הייתה מלאה בחשבון נפש מייסר אם לא היה לי כל כך הרבה דברים יותר חשובים לדאוג לגביהם.. כך שיצא נהדר.
אז מה היום היה?
היום קמתי מוקדם, אחרי סופ"ש של עבודה רצופה ומעט שינה, כאבי גב וידיים ורגליים, לא שתיתי או אכלתי מסודר.. ונסעתי לקבל את פני המובילים של הסטנדים של הבגדים במחסן. הייתי אמורה לעשות את זה בעצמי, וקיבלתי מהמנהלת שלי את המספר של המוביל. אבל כשהגעתי אחרי שגירדתי את עצמי מהמיטה, ראיתי שהמנהלת שלי שם. היא לא ראתה אותי ונסעה.. לא הרימה טלפון, לא אמרה מילה.
חשבתי לעצמי כמה אפשר ללמוד על איך בן אדם תופס אותך לפי הדברים הקטנים שקורים באינטראקציה ביניכם.. 
כמה המעשה הקטן הזה שלה, שבכלל לא ייחסה לו חשיבות, מראה איך היא לא סופרת אותי. כמה היא מזלזלת בזמן ובמאמץ שלי.
יום לפני היריד היא גם התנהגה אלי בצורה לא יפה שפגעה בי. אבל אני לא במקום שסופג יותר את המילים הרעות ומכפיל אותן, אני במקום כזה שאני יודעת שזה לא קשור אלי אישית, שזה הנרטיב שלה שהיא משליכה על הסיטואציה, שאני בסדר. 
אז היום, אחרי שהיא לא טרחה לחסוך לי את המאמץ אחרי סופ"ש קשה מאוד, חשבתי לעצמי יחד עם אמא, בעודי מסתובבת לי בגן מאיר, כמה התהליך חשוב לי. הוא חשוב לי יותר מהכסף, יותר מהניסיון לרזומה, הוא חשוב לי כמו להצליח. הרי ביריד הצלחנו. עברנו את היעד הכספי בצורה מרגיעה ומשמחת והכתרנו את היריד כהצלחה! ועדיין - אני מסיימת את היריד ברגשות מעורבים..
אני לא מפסיקה לחשוב על מה היה קורה אם לא היינו מצליחים.. המנהלות היו משליכות את זה עלי?
רחשי האהבה שגילו כלפי אחרי שהבנו שנגיע ליעד לא היו קיימים לולא זה.
אהבה התלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה. 
ואם התהליך לא נעים לי, ולא בגלל העבודה או בגלל לחצים שאני חווה, אלא בגלל לחצים ואוירה מקולקלת מצד המנהלות שלי, שגורמות לי להרגיש שאני לא מספיקה, אז למה בעצם לעבור את התהליך הזה?
למה להשתתף בזה שוב?
אני רק יודעת שאצטרך לדבר איתן על האוירה, ועל החשיבות שלה.
וזהו. אני עייפה נורא.
יום ראשון של חורף...
(היום הזזנו את השעון אחורה).

אני מקווה ומתפללת שהשנה תהיה אפילו טובה מקודמתה! שהשנה אצלח דברים מדהימים ואקח את עצמי למחוזות שרק חלמתי עליהם. אמן !
0 תגובות
את בת זונה
15/09/2018 16:08
amelie
כמה רוע יש בך, כמה קנאה.
אני כבר לא מאמינה לך לכלום.
את שומרת אותי קרוב כדי לפגוע בי ולהרים את עצמך. את שומרת אותי קרוב כדי לדעת לאן לשאוף. את שומרת אותי קרוב כי אני מראה לך איך הכל צריך להיראות. בעודך עושה את זה את נהנת להשפיל אותי, את נהנת לנופף מול עיני במה שיש לך ובמה שאין לי. 
בכל פעם שאני שמחה ממשהו את מנסה להוריד אותי. בכל פעם שאנחנו מדברות את מלכלכת על אחרים, או אומללה, או מתלוננת.
אני כבר לא מאמינה לאף מילה שלך, וכל פישול הכי קטן שלך איתי אני תופסת כמשהו שאת עושה בכוונה, לפגוע בי. 
את עושה את זה בזהירות, וכשאת נתפסת את נותנת תירוצים עלובים שלא מכבדים את האינטיליגנציה שלי. דברים שאני לא יכולה להגיד לך - את משקרת, כי אז תשחקי אותה כאילו אני המשוגעת. כמו "רבנו הבוקר ובגלל זה לא הערתי אותך כמו שהבטחתי אתמול בלילה" או "אני מתעניינת בסוג האוטו שיש לך כי אני רוצה לקנות כזה בעצמי" או "אני מתקשרת תמיד כשאני באוטו כי אני לא יכולה לדבר בשום מקום אחר".
את חושבת שאני סתומה, אבל אני בטוחה שאת לא כנה איתי. אני בטוחה שאת חושבת שאת עושה עבודה נהדרת בלהסתיר את זה.
המסך שלך ירד ברגע שלא פירגנת לי. כל הדברים שהרגשתי כל השנים לגביך והשתקתי כי הייתי בטוחה שהטוב עולה על הרע צצים עכשיו.
אני רואה דרכך בכל פירגון ובכל חוסר פרגון. אני לא מאמינה לך לכלום כבר, את לא אובייקטיבית. את הכי משוחדת. את מנסה להזיז אותי כמו בובה על חוטים. 
אז שתדעי שאני לא יכולה יותר. את אכזבת אותי כל כך. אני לא סומכת על שום מילה שיוצאת לך מהפה, שום דבר לא אותנטי. שום פרגון הוא לא מהלב. את נהנת כשאני סובלת ואת "בטעות" עושה דברים שמסבכים אותי, מעליבים אותי, מאכזבים אותי. שוב ושוב ושוב.
כשאני שבורה את אוהבת להיות לידי, אבל רק עד שזה אשכרה יכול לעזור לי. אם אשב בבית בדיכאון את תשמחי לדעת על זה, כן זה מה שאני חושבת כשאת רוצה לשמוע בדיוק כמה עמוק התהום בה אני נמצאת, אבל רגע לפני שאני יכולה להיעזר בחבל שאת מושיטה לי את מושכת אותו ממני. ככה עלובה את.
את אפילו לא מודעת לכמה רעה את. זה בא מתוכך, זה בא מקנאה ומכעס על החיים. כן יש לי מלא דברים שאין לך. כן יש מצב שהייתי מגיבה דומה אם הייתי במקומך, אבל אני מתפללת לאלוהים שלא. זה חזק ממך, אני רואה את זה. בגלל זה את לא תודי בזה לעולם. בתת התודעה שלך את יודעת שאת מתעללת בי כל החיים, אבל בתודעה שלך את תמימה יחסית. יש לך צידוקים רציונליים לכל פעולה.
אני לא מרגישה את האהבה שלך אלי יותר. אני מרגישה שאת שומרת אותי קרוב כמו אויבת שאת צריכה לנצח.
את שתלת בי את החשדנות הזאת עם המרירות שלך. אני הייתי תמימה וזכה כל חיי לגביך. גם כשהכי הכי הכי פגעת בי בעולם אני הייתי בטוחה שזה לא מתוך רצון לפגוע, אלא במקרה, השתלשלות של אירועים לא מוצלחים. היום חבל לי על התמימות שהייתה לי, מכמה פגיעות יכולתי להימנע. מכמה השפלות, כאב, העלבויות. 
אחרי הקש ששבר את גבי הגיעו מלא קשים קטנים נוספים. היום אני רואה הוכחה למה שנחשף בפני בכל אינטראקציה בינינו.
הייתי מעמתת אותך עם הכל אם הייתי מרגישה שזה עוזר. אבל זה לא יעזור בחיים. זה החינוך שקיבלת, זה האנשים איתם את מסתובבת ומדברת. חורשי רע, רכלנים, צרי עין, קנאים. זה האנשים שאת חברה איתם.
אני יודעת שאת לא מלכלכת עלי איתם, אבל כמה את נהנת להקשיב להם ולהסכים איתם כשצריך.
אני יודעת שבמקום מסוים את חושבת שאני נהדרת, וזה המקור לכל הבעיות שלנו. כי זה נהדרת עם טוויסט. זו אהבה נגועה.
אני עושה לך רע, ואז את עושה לי רע.
אני לא מתרחקת בכעס כי אני יודעת שזה יגרור דרמה, ואת הצורך לדבר ולהסביר. יצאו דברים פוגעים גם ממני, שאני לא רוצה לחשוף. הכנות שלי תיפגש עם מסכת הצגות שלך ולא עם כנות אמיתית ולכן זה לעולם לא יוביל למשהו טוב. אני אגיד דברים פוגעים מהם את תתגונני ותהפכי אותי למפלצת, ובסוף עוד אצטרך להתנצל בפניך. לא מעוניינת בכך.
אם אני עושה לך רע, אז תעשי רק מה שעושה לך טוב. אני גם אעשה רק מה שעושה לי טוב.
את יכולה להיות בטוחה שלא אסמוך עליך יותר בחיי.
1 תגובות
אני רוצה לכתוב את הדברים הכי כמוסים
08/09/2018 19:11
amelie
את הדברים שאני מרגישה ואני מתביישת בהם. את הרגשות המבישים, את היצרים השליליים.
יש בי פחד שמישהו יקרא את הכל ויזהה שזו אני, למרות שלא הייתי רוצה שהדברים האלו יהיו לעיניי בלבד.
לכתוב פה זה הדבר שהכי מתקרב לרצון הכמוס הזה שלי.

זה מרגיש שכולם מסביבי אוהבים - מתחילים מערכות יחסים, שוכבים, מתארסים, מתחתנים, נכנסים להריון. חברות שלי סוגרות אולמות, בוחרות מעצבי שיער, סוגרות חופשות לחול עם האוהבים אותם, מתאהבות בגברים רציניים שמראים להם שהם מחויבים לקשר.
רק אני לא.
בעקביות.

אני כבר חוששת להגיע הביתה כי אחי מביא את החברה החדשה שלו, שבגללה עזב את החברה הקודמת שלו. הם 4 חודשים בסוג של קשר והיא כבר הספיקה להיות 3 פעמים אצלנו בארוחת ערב עם המשפחה.
חברה שהייתה רווקה שנים טסה לחול עם החבר שלה, לשלושה שבועות, והם חצי שנה יחד.
חברה אחרת תתארס כל רגע.
אחיינית שלי, בת 16, "ישנה אצל חברה" אתמול, למרות שראיתי בסטורי שלה שהיא אצל החבר. הוכחה ראשונה לזה שהם כנראה שוכבים.
חברה אחרת מצאה קשר מרגש. אני יכולה להרגיש כמה היא רוצה לדבר איתי על זה כי היא פשוט נורא רוצה להיפגש כל הזמן. מיותר להגיד שאני מתחמקת מהמפגש הזה כבר שבועיים?!

אני חושקת, ומתאווה, וחסומה. מפנטזת, מלאה באשליות, ולא מעזה. רוצה ולא רוצה.

אבא שלי מתבייש, אמא שלי מודאגת. אני מתרחקת מהמשפחה בגלל זה.
מה יהיה עלי בכיפור? שכל המשפחה יחד אחד בתוך השני במשך מעל ליממה?
מה יהיה עלי בסופ"ש המשפחתי לכבוד היומולדת של אבא? 4 ימים של משפחה לתוך הפרצוף שלי.
כמה כאב אספוג? כמה עצב? כמה בושה בעצמי אצא משם?
אתמול בארוחה עם המשפחה אבא הספיק לפגוע בי אחרי חצי שעה של שהייה משותפת. אחרי רבע שעה נוספת הלכתי ולא חזרתי.
כמה אני עצובה מאז. אני כל כך מיואשת, איך אוכל להתעלות מעל הדימוי העצמי הנמוך אם אני כל הזמן מקבלת את הרושם שהמשפחה שלי מתביישת בי?
אני רווקה מהלכת בשבילם, וכל התארים האחרים שבהם אני מחזיקה נעלים בן רגע.

שוב אני נפגעת, שוב לוקחת ללב. כבר 29 שנים, כמעט. מתי די?


0 תגובות
מנסה לעורר השראה בעצמי
08/08/2018 01:28
amelie
ואני דיי מצליחה אני חושבת. כל הכבוד לי.

אני מוצפת ממש בעבודה ולימודים ודאגות של החיים. דירה, עבודה מספר 1, חלטורה זמנית - עבודה מספר 2, עסק עצמאי - עבודה מספר 3, תואר שני, דיאטה שאני רוצה לשמור עליה, ספורט שהפסקתי לעשות. ומה עם דייטים? החיים האמיתיים וזה?
ויומולדת 70 לאבא עם החגיגה הגדולה. הרבה דברים קורים.
בשני סופשים האחרונים אני יושבת ורואה שובר שורות במקום לסיים עם עבודות הגשה שאני צריכה לסיים.
דברים בחלטורה הזמנית קורסים, ושבוע שעבר המנהל שלי נתן לי כמה פרויקטים לטפל בהם. הניסיון לג'נגל בין הכל גורם לחושים שלי להיות מחודדים.
אני סובלת אבל קצת נהנת מהאקשן.
אני רוצה לראות איך אני מצליחה לעשות את הכל. איך הכל מצליח ויוצא על הצד הטוב ביותר.
אבל האמת היא שאני מוצפת ממש. אני משלמת מחיר על מלא דברים שאני לא מצליחה לעשות בזמן, אני פוחדת לאכזב.
אם אאכזב מישהו מהמעסיקים או הלקוחות או המרצים שלי = אאכזב את עצמי.
שתיתי קפה כדי לקרוא ולסכם מאמר, ועכשיו אני ערה, ב-1 בלילה, ביום שלישי באמצע השבוע. וכמובן שלא קראתי את המאמר.
אני מרגישה עליבות כשאני מתנהגת בכזאת חוסר אחראיות. הרי אני רואה כמה אני סובלת כשאני לא ישנה מספיק בלילה. אז עכשיו לא אשן מספיק, אבל גם לא אסיים את המאמר?! על הפנים.
על הפנים.

בכל מקרה, סטיתי מהנושא. כי מה שרציתי להגיד הוא שאני ממשיכה בכל הכוח! אני כותבת משימות ועושה לפחות 50% מהם, שבהתחשב בדרך שבה אני מתנהלת בדרך כלל ובכך שאני מציבה לעצמי יעדים שקשה לעמוד בהם, 50% זה אומר שעשיתי. 
וגם- לעשות לעשות לעשות, מתישהו רואים את ההבדל והשינוי. לסגור פינות - עוד פינה ועוד פינה ועוד פינה ולשחרר את עצמי מהטרדות הקטנות והרשימות האינסופיות. לפנות את עצמי ליצירה אחרת ולהתפתחות.
אני מקווה שבכל יום שיעבור אקל על עצמי יותר; אסיים עוד מאמר, אגיש עוד עבודה ללימודים, אבצע עוד משימות בעבודה, אכבוש עוד יעד בחלטורה, אטפל בעוד לקוחה, אעשה ספורט, אסדר את הדירה, אשלם חשבונות, אתקן תיקונים, אסדר סידורים, אטפל בעצמי.
כל משימה מקרבת אותי להצלחה. לפחות במרתון הזה שהתחיל השבוע ועתיד להסתיים בסוף אוקטובר.  
אעשה ואצליח, אמן ואמן.
1 תגובות
« הקודם 1 2 3 הבא »