עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
אומץ
02/12/2018 00:35
amelie
אני צריכה אומץ. הכל כבר יש לי.
אני חכמה, אני יפה, אני חרוצה, אני פגומה מספיק בשביל להיות רילייטאבול, אני מצחיקה, אני אופטימית, אני רגישה. יש לי בטן שטוחה ושיער בלונדיני, אני מסיימת תואר שני במקצוע חברתי, אני עמוקה, אני פילוסופית, אני רוחנית, אני גם בת לאמא קיבוצניקית וגם לאבא משכונת התקווה ויש בי משניהם, אני מעריכה כסף אבל אני לא חיה בשבילו, אני מתעמלת, אני נרקבת מול הטלויזיה, אני מעריכה שקיעות וזריחות, אני בוכה בסרטים מרגשים, אני רוצה משפחה וילדים, אני בעלת עבר קשוח שממנו צמחתי, יש לי משפחה טובה, יש לי עבודה במשרה חלקית בתחום החברתי, יש לי עסק פרטי שמאפשר לי לבטא את עצמי אמנותית. יש לי ביטחון בכל אלה, שזה בעצם הכי חשוב, וזה מה שלא היה לי עד ממש עכשיו.
ועכשיו... אני רוצה אהבה.
אני רוצה אהבה כל כך גדולה שתרפא אותי מחוסר הביטחון הכי גדול שלי - גברים.
אני רוצה אהבה כדי להיות אהובה כל יום.
אני יודעת שאהבה היא מעבר לפינה לו רק היה לי אומץ.
זהו, רק להעז להראות לבחור שמעוניין בי שגם אני בקטע, להעז לצאת לדייטים ולחשוף את עצמי, להעז להרגיש, להעז להיפגע, להעז!!!!
תעוזה. קפיצת אמונה.
זה, נכון לעכשיו, הדבר היחידי שאין לי ומפריע לי.
את כל השאר יש לי. למדתי בשנה האחרונה לאהוב את עצמי, לאהוב את כל צדדי.. 
אז הנה, הגעתי לרגע לו ייחלתי, ועכשיו אני מייחלת לדבר שיחתום את הכל.
ובהקדם לפני שאשאר אחרונה מכולן.
1 תגובות
משהו קטן שמתאר כל יום בחיי
28/10/2018 23:53
amelie
מי עוררה בי את ההשראה. אולי זה מה שמשאיר אותה בחיי .. שהיא מעוררת בי השראה. כי למען האמת היא לא נותנת לי עוד' משהו. היא רק לוקחת, ואז כשצריכה לתת היא נעלמת. זה מפריע לי זמן מה אבל סביב היומולדת זה תמיד יותר חזק מתמיד.
אבל את ההשראה אי אפשר לקחת ממנה. 
היא עוררה בי השראה לכתוב משהו כל יום.. אבל זה לא כמו שלושת הדברים הטובים שקרו לי היום.. יותר בסגנון של מה היה היום, מה היום סימל, איזו התרחשות הייתה בו שהיא משמעותית להמשך חיי, ששווה היזכרות.
ואני חושבת שזה מאוד חשוב כי בכל יום יש בעצם משהו כזה, לפחות בכל הימים האחרונים שהמחשבה לכתוב עלתה בראשי, אבל אז נזכרתי שהמחשב באוטו או בסלון ואני מדי עייפה או משהו. 
אז עכשיו אכתוב על היום ואולי על התקופה האחרונה שהייתה אחת העמוסות, אם לא העמוסה בחיי!
אז בצורה יחסית אופיינית לי לקחתי על עצמי יותר מדי. 
מלבד העבודה שלי (שבה אני עובדת בהיקף של 80% משרה), והתואר השני שלי (שאת הסמסטר האחרון סיימתי לאחרונה, ואני צריכה להשלים את התזה ועוד קורסי שפות), והעסק שלי שבו אני מחלטרת מפעם לפעם כשמזדמנת לי לקוחה, לקחתי על עצמי גם להפיק את היריד מעצבים השנתי של העמותה בה עבדתי לפני שנה וחצי באופן זמני, גם ביריד השנתי. לתומי חשבתי לי שאם אחלק 186 שעות סך הכל ל-3 חודשים אצליח להשתלט על העבודה בצורה מתונה ויעילה. למעשה לא לקחתי בחשבון שבחודש החגים כמעט ולא אעבוד, ואתרכז בעיקר ביומולדת 70 של אבא ובהשלמה של העבודות לסמסטר האחרון של התואר, ואצטרך להשלים את כל הפער שנוצר מיד אחרי החגים ועד היריד.
היריד הסתיים אתמול, אחרי חודש עמוס, מלא אנדרנלין, בו עבדתי ממש כל יום. 
השוויתי את הסיטואציה שבה יש לי שתי עבודות (ועסק, ותואר) לזה שיש לי בעל ומאהב. אני לא רוצה שהבעל ידע על המאהב אז אני משקרת שאני מתנדבת ולא מועסקת בפועל (מה שהופך את הכל למאוד רומנטי ותמים), ותכלס תכלס.. גם המאהב לא כזה אוהב לשמוע שיש לי בעל. אז כשאני איתו אני צריכה לעשות כאילו הוא היחידי שמעניין או מעסיק אותי.
אז בשעה טובה נפטרתי מהמאהב שלי. שלום וביי.
להפיק היה ממש רכבת הרים. עבדתי כל כך קשה שלא ישנתי טוב, נעתי בין נחת ללחץ, בין סיפוק לאכזבה כל כך הרבה פעמים בחודש האחרון, שעכשיו כשזה נגמר אני לא יודעת איך לאכול את זה.
יש לי עבודה מרכזית אחת, וחלטורה. אני לא צריכה להסתיר עוד מאף אחד כלום.
איזו הקלה.
יתרון גדול היה לקיים את היריד שבוע אחרי יומולדת 29, שבטח הייתה מלאה בחשבון נפש מייסר אם לא היה לי כל כך הרבה דברים יותר חשובים לדאוג לגביהם.. כך שיצא נהדר.
אז מה היום היה?
היום קמתי מוקדם, אחרי סופ"ש של עבודה רצופה ומעט שינה, כאבי גב וידיים ורגליים, לא שתיתי או אכלתי מסודר.. ונסעתי לקבל את פני המובילים של הסטנדים של הבגדים במחסן. הייתי אמורה לעשות את זה בעצמי, וקיבלתי מהמנהלת שלי את המספר של המוביל. אבל כשהגעתי אחרי שגירדתי את עצמי מהמיטה, ראיתי שהמנהלת שלי שם. היא לא ראתה אותי ונסעה.. לא הרימה טלפון, לא אמרה מילה.
חשבתי לעצמי כמה אפשר ללמוד על איך בן אדם תופס אותך לפי הדברים הקטנים שקורים באינטראקציה ביניכם.. 
כמה המעשה הקטן הזה שלה, שבכלל לא ייחסה לו חשיבות, מראה איך היא לא סופרת אותי. כמה היא מזלזלת בזמן ובמאמץ שלי.
יום לפני היריד היא גם התנהגה אלי בצורה לא יפה שפגעה בי. אבל אני לא במקום שסופג יותר את המילים הרעות ומכפיל אותן, אני במקום כזה שאני יודעת שזה לא קשור אלי אישית, שזה הנרטיב שלה שהיא משליכה על הסיטואציה, שאני בסדר. 
אז היום, אחרי שהיא לא טרחה לחסוך לי את המאמץ אחרי סופ"ש קשה מאוד, חשבתי לעצמי יחד עם אמא, בעודי מסתובבת לי בגן מאיר, כמה התהליך חשוב לי. הוא חשוב לי יותר מהכסף, יותר מהניסיון לרזומה, הוא חשוב לי כמו להצליח. הרי ביריד הצלחנו. עברנו את היעד הכספי בצורה מרגיעה ומשמחת והכתרנו את היריד כהצלחה! ועדיין - אני מסיימת את היריד ברגשות מעורבים..
אני לא מפסיקה לחשוב על מה היה קורה אם לא היינו מצליחים.. המנהלות היו משליכות את זה עלי?
רחשי האהבה שגילו כלפי אחרי שהבנו שנגיע ליעד לא היו קיימים לולא זה.
אהבה התלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה. 
ואם התהליך לא נעים לי, ולא בגלל העבודה או בגלל לחצים שאני חווה, אלא בגלל לחצים ואוירה מקולקלת מצד המנהלות שלי, שגורמות לי להרגיש שאני לא מספיקה, אז למה בעצם לעבור את התהליך הזה?
למה להשתתף בזה שוב?
אני רק יודעת שאצטרך לדבר איתן על האוירה, ועל החשיבות שלה.
וזהו. אני עייפה נורא.
יום ראשון של חורף...
(היום הזזנו את השעון אחורה).

אני מקווה ומתפללת שהשנה תהיה אפילו טובה מקודמתה! שהשנה אצלח דברים מדהימים ואקח את עצמי למחוזות שרק חלמתי עליהם. אמן !
0 תגובות
את בת זונה
15/09/2018 16:08
amelie
כמה רוע יש בך, כמה קנאה.
אני כבר לא מאמינה לך לכלום.
את שומרת אותי קרוב כדי לפגוע בי ולהרים את עצמך. את שומרת אותי קרוב כדי לדעת לאן לשאוף. את שומרת אותי קרוב כי אני מראה לך איך הכל צריך להיראות. בעודך עושה את זה את נהנת להשפיל אותי, את נהנת לנופף מול עיני במה שיש לך ובמה שאין לי. 
בכל פעם שאני שמחה ממשהו את מנסה להוריד אותי. בכל פעם שאנחנו מדברות את מלכלכת על אחרים, או אומללה, או מתלוננת.
אני כבר לא מאמינה לאף מילה שלך, וכל פישול הכי קטן שלך איתי אני תופסת כמשהו שאת עושה בכוונה, לפגוע בי. 
את עושה את זה בזהירות, וכשאת נתפסת את נותנת תירוצים עלובים שלא מכבדים את האינטיליגנציה שלי. דברים שאני לא יכולה להגיד לך - את משקרת, כי אז תשחקי אותה כאילו אני המשוגעת. כמו "רבנו הבוקר ובגלל זה לא הערתי אותך כמו שהבטחתי אתמול בלילה" או "אני מתעניינת בסוג האוטו שיש לך כי אני רוצה לקנות כזה בעצמי" או "אני מתקשרת תמיד כשאני באוטו כי אני לא יכולה לדבר בשום מקום אחר".
את חושבת שאני סתומה, אבל אני בטוחה שאת לא כנה איתי. אני בטוחה שאת חושבת שאת עושה עבודה נהדרת בלהסתיר את זה.
המסך שלך ירד ברגע שלא פירגנת לי. כל הדברים שהרגשתי כל השנים לגביך והשתקתי כי הייתי בטוחה שהטוב עולה על הרע צצים עכשיו.
אני רואה דרכך בכל פירגון ובכל חוסר פרגון. אני לא מאמינה לך לכלום כבר, את לא אובייקטיבית. את הכי משוחדת. את מנסה להזיז אותי כמו בובה על חוטים. 
אז שתדעי שאני לא יכולה יותר. את אכזבת אותי כל כך. אני לא סומכת על שום מילה שיוצאת לך מהפה, שום דבר לא אותנטי. שום פרגון הוא לא מהלב. את נהנת כשאני סובלת ואת "בטעות" עושה דברים שמסבכים אותי, מעליבים אותי, מאכזבים אותי. שוב ושוב ושוב.
כשאני שבורה את אוהבת להיות לידי, אבל רק עד שזה אשכרה יכול לעזור לי. אם אשב בבית בדיכאון את תשמחי לדעת על זה, כן זה מה שאני חושבת כשאת רוצה לשמוע בדיוק כמה עמוק התהום בה אני נמצאת, אבל רגע לפני שאני יכולה להיעזר בחבל שאת מושיטה לי את מושכת אותו ממני. ככה עלובה את.
את אפילו לא מודעת לכמה רעה את. זה בא מתוכך, זה בא מקנאה ומכעס על החיים. כן יש לי מלא דברים שאין לך. כן יש מצב שהייתי מגיבה דומה אם הייתי במקומך, אבל אני מתפללת לאלוהים שלא. זה חזק ממך, אני רואה את זה. בגלל זה את לא תודי בזה לעולם. בתת התודעה שלך את יודעת שאת מתעללת בי כל החיים, אבל בתודעה שלך את תמימה יחסית. יש לך צידוקים רציונליים לכל פעולה.
אני לא מרגישה את האהבה שלך אלי יותר. אני מרגישה שאת שומרת אותי קרוב כמו אויבת שאת צריכה לנצח.
את שתלת בי את החשדנות הזאת עם המרירות שלך. אני הייתי תמימה וזכה כל חיי לגביך. גם כשהכי הכי הכי פגעת בי בעולם אני הייתי בטוחה שזה לא מתוך רצון לפגוע, אלא במקרה, השתלשלות של אירועים לא מוצלחים. היום חבל לי על התמימות שהייתה לי, מכמה פגיעות יכולתי להימנע. מכמה השפלות, כאב, העלבויות. 
אחרי הקש ששבר את גבי הגיעו מלא קשים קטנים נוספים. היום אני רואה הוכחה למה שנחשף בפני בכל אינטראקציה בינינו.
הייתי מעמתת אותך עם הכל אם הייתי מרגישה שזה עוזר. אבל זה לא יעזור בחיים. זה החינוך שקיבלת, זה האנשים איתם את מסתובבת ומדברת. חורשי רע, רכלנים, צרי עין, קנאים. זה האנשים שאת חברה איתם.
אני יודעת שאת לא מלכלכת עלי איתם, אבל כמה את נהנת להקשיב להם ולהסכים איתם כשצריך.
אני יודעת שבמקום מסוים את חושבת שאני נהדרת, וזה המקור לכל הבעיות שלנו. כי זה נהדרת עם טוויסט. זו אהבה נגועה.
אני עושה לך רע, ואז את עושה לי רע.
אני לא מתרחקת בכעס כי אני יודעת שזה יגרור דרמה, ואת הצורך לדבר ולהסביר. יצאו דברים פוגעים גם ממני, שאני לא רוצה לחשוף. הכנות שלי תיפגש עם מסכת הצגות שלך ולא עם כנות אמיתית ולכן זה לעולם לא יוביל למשהו טוב. אני אגיד דברים פוגעים מהם את תתגונני ותהפכי אותי למפלצת, ובסוף עוד אצטרך להתנצל בפניך. לא מעוניינת בכך.
אם אני עושה לך רע, אז תעשי רק מה שעושה לך טוב. אני גם אעשה רק מה שעושה לי טוב.
את יכולה להיות בטוחה שלא אסמוך עליך יותר בחיי.
1 תגובות
אני רוצה לכתוב את הדברים הכי כמוסים
08/09/2018 19:11
amelie
את הדברים שאני מרגישה ואני מתביישת בהם. את הרגשות המבישים, את היצרים השליליים.
יש בי פחד שמישהו יקרא את הכל ויזהה שזו אני, למרות שלא הייתי רוצה שהדברים האלו יהיו לעיניי בלבד.
לכתוב פה זה הדבר שהכי מתקרב לרצון הכמוס הזה שלי.

זה מרגיש שכולם מסביבי אוהבים - מתחילים מערכות יחסים, שוכבים, מתארסים, מתחתנים, נכנסים להריון. חברות שלי סוגרות אולמות, בוחרות מעצבי שיער, סוגרות חופשות לחול עם האוהבים אותם, מתאהבות בגברים רציניים שמראים להם שהם מחויבים לקשר.
רק אני לא.
בעקביות.

אני כבר חוששת להגיע הביתה כי אחי מביא את החברה החדשה שלו, שבגללה עזב את החברה הקודמת שלו. הם 4 חודשים בסוג של קשר והיא כבר הספיקה להיות 3 פעמים אצלנו בארוחת ערב עם המשפחה.
חברה שהייתה רווקה שנים טסה לחול עם החבר שלה, לשלושה שבועות, והם חצי שנה יחד.
חברה אחרת תתארס כל רגע.
אחיינית שלי, בת 16, "ישנה אצל חברה" אתמול, למרות שראיתי בסטורי שלה שהיא אצל החבר. הוכחה ראשונה לזה שהם כנראה שוכבים.
חברה אחרת מצאה קשר מרגש. אני יכולה להרגיש כמה היא רוצה לדבר איתי על זה כי היא פשוט נורא רוצה להיפגש כל הזמן. מיותר להגיד שאני מתחמקת מהמפגש הזה כבר שבועיים?!

אני חושקת, ומתאווה, וחסומה. מפנטזת, מלאה באשליות, ולא מעזה. רוצה ולא רוצה.

אבא שלי מתבייש, אמא שלי מודאגת. אני מתרחקת מהמשפחה בגלל זה.
מה יהיה עלי בכיפור? שכל המשפחה יחד אחד בתוך השני במשך מעל ליממה?
מה יהיה עלי בסופ"ש המשפחתי לכבוד היומולדת של אבא? 4 ימים של משפחה לתוך הפרצוף שלי.
כמה כאב אספוג? כמה עצב? כמה בושה בעצמי אצא משם?
אתמול בארוחה עם המשפחה אבא הספיק לפגוע בי אחרי חצי שעה של שהייה משותפת. אחרי רבע שעה נוספת הלכתי ולא חזרתי.
כמה אני עצובה מאז. אני כל כך מיואשת, איך אוכל להתעלות מעל הדימוי העצמי הנמוך אם אני כל הזמן מקבלת את הרושם שהמשפחה שלי מתביישת בי?
אני רווקה מהלכת בשבילם, וכל התארים האחרים שבהם אני מחזיקה נעלים בן רגע.

שוב אני נפגעת, שוב לוקחת ללב. כבר 29 שנים, כמעט. מתי די?


0 תגובות
מנסה לעורר השראה בעצמי
08/08/2018 01:28
amelie
ואני דיי מצליחה אני חושבת. כל הכבוד לי.

אני מוצפת ממש בעבודה ולימודים ודאגות של החיים. דירה, עבודה מספר 1, חלטורה זמנית - עבודה מספר 2, עסק עצמאי - עבודה מספר 3, תואר שני, דיאטה שאני רוצה לשמור עליה, ספורט שהפסקתי לעשות. ומה עם דייטים? החיים האמיתיים וזה?
ויומולדת 70 לאבא עם החגיגה הגדולה. הרבה דברים קורים.
בשני סופשים האחרונים אני יושבת ורואה שובר שורות במקום לסיים עם עבודות הגשה שאני צריכה לסיים.
דברים בחלטורה הזמנית קורסים, ושבוע שעבר המנהל שלי נתן לי כמה פרויקטים לטפל בהם. הניסיון לג'נגל בין הכל גורם לחושים שלי להיות מחודדים.
אני סובלת אבל קצת נהנת מהאקשן.
אני רוצה לראות איך אני מצליחה לעשות את הכל. איך הכל מצליח ויוצא על הצד הטוב ביותר.
אבל האמת היא שאני מוצפת ממש. אני משלמת מחיר על מלא דברים שאני לא מצליחה לעשות בזמן, אני פוחדת לאכזב.
אם אאכזב מישהו מהמעסיקים או הלקוחות או המרצים שלי = אאכזב את עצמי.
שתיתי קפה כדי לקרוא ולסכם מאמר, ועכשיו אני ערה, ב-1 בלילה, ביום שלישי באמצע השבוע. וכמובן שלא קראתי את המאמר.
אני מרגישה עליבות כשאני מתנהגת בכזאת חוסר אחראיות. הרי אני רואה כמה אני סובלת כשאני לא ישנה מספיק בלילה. אז עכשיו לא אשן מספיק, אבל גם לא אסיים את המאמר?! על הפנים.
על הפנים.

בכל מקרה, סטיתי מהנושא. כי מה שרציתי להגיד הוא שאני ממשיכה בכל הכוח! אני כותבת משימות ועושה לפחות 50% מהם, שבהתחשב בדרך שבה אני מתנהלת בדרך כלל ובכך שאני מציבה לעצמי יעדים שקשה לעמוד בהם, 50% זה אומר שעשיתי. 
וגם- לעשות לעשות לעשות, מתישהו רואים את ההבדל והשינוי. לסגור פינות - עוד פינה ועוד פינה ועוד פינה ולשחרר את עצמי מהטרדות הקטנות והרשימות האינסופיות. לפנות את עצמי ליצירה אחרת ולהתפתחות.
אני מקווה שבכל יום שיעבור אקל על עצמי יותר; אסיים עוד מאמר, אגיש עוד עבודה ללימודים, אבצע עוד משימות בעבודה, אכבוש עוד יעד בחלטורה, אטפל בעוד לקוחה, אעשה ספורט, אסדר את הדירה, אשלם חשבונות, אתקן תיקונים, אסדר סידורים, אטפל בעצמי.
כל משימה מקרבת אותי להצלחה. לפחות במרתון הזה שהתחיל השבוע ועתיד להסתיים בסוף אוקטובר.  
אעשה ואצליח, אמן ואמן.
1 תגובות
הימים חולפים שנה עוברת
04/08/2018 16:48
amelie
אבל המנגינה...
כבר שני סופי שבוע שאני יושבת ורואה שובר שורות בבינג' במקום ללמוד. יכולתי לסיים כבר את כל החובות לקורס המזדיין הזה אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי לשבת ולקרוא.
עוד פרק ועוד פרק ועוד פרק ווולטר כבר סיפר לאישתו והם כבר הספיקו להשלים ואני עדיין לא שלחתי את הסיכומים המחורבנים למרצה המחורבנת והקפדנית הזאת. ג'יזס.
הנה אני מפספסת לי עוד סופ"ש של ים, שמש.. אוגוסט יחלוף בשניה וככה גם הקיץ, יחד עם הלימודים והלחץ שהכנסתי את עצמי אליו. כאילו זה משפר משהו. מרוב דברים לעשות אני לא עושה כלום ושונאת את עצמי. דואגת לישון, לוקחת כדורי מלוטונין כאילו אני איזה מכורה לכדורים.
לישון.. לישון..
מכורה לשינה אולי.
גם הפוסט הזה הוא דחייה של פעולה שהיא תכלס דיי פשוטה. לקרוא שני מאמרים, אפילו בעברית, ולסכם כל אחד מהם בעמוד. ופאקינג לשלוח אותם כבר! 
כמה רציתי לסיים עם הקורס הזה הסופ"ש, כי אין לי זמן אחר. זה או לחזור הביתה כל ערב וללמוד, או לעשות את זה ביומיים האלה שיש לי רק את זה לעשות.
אני יושבת בסלון, רואה את היום חולף מבעד לחלון וממשיכה לראות עוד פרק, להכין עוד קפה, לאכול עוד עוגייה.
נורא. 
והכי מצחיק שזה הדפוס. ככה זה כל פעם מחדש, כל עבודה, כל קורס, כל מאמר.. הכל תמיד חוזר על עצמו. התסכול תמיד מרגיש הכי חמור שהיה, אבל ברור שזה לא נכון. ברור שכל פעם התסכול גדול ומכלה, אבל זהה לפעם הקודמת.
אקדמיה אקדמיה.. 
יאללה לסיים עם התואר הזה, בשנתיים האחרונות הוא שירת אותי, עכשיו אני רוצה רק את הטייטל, בא לי לסיים עם זה כבר.

0 תגובות
וחוזר חלילה
21/07/2018 00:15
amelie
הימים חולפים במהירות- ה-15 לחודש הופך ל-17 ואז ל-20 והנה הגענו לסוף יולי בכזאת מהירות. לפני רגע היה מאי ועכשיו כבר אוגוסט. ואז אוקטובר והנה עוד שנה חלפה. הרבה קרה והרבה גם לא..הרבה לא.
עברתי עבודה, סוג של סיימתי את התואר,ירדתי 15 קילו, עברתי דירה, קניתי ספה (שזה הדבר שהכי מרגש אותי כרגע כי הנה היא הגיעה והיא מופלאה), החלפתי רכב, הנה אני מקבלת עוד עבודה וזרם של לקוחות. עוד אין קשר, אין אהבה.
עודי נפגעת מאחי הגדול, הבריון. עודי נפגעת מבת דודתי עם העין הצרה. עודי מתוסכלת מחוסר ההבנה של אחותי, עודי מרגישה שאני לא מספיק חשובה לאף אחד. עודי בוחנת את עצמי אחרי אינטראקציה שהולכת לא כמתוכנן, עודי תופסת את עצמי כמו שאני חושבת שאחרים תופסים אותי. עודי חושבת ששופטים אותי, שמרחמים עלי. עודי הולכת לחתונות של בני דודים שקטנים ממני בכמה שנים. יום אחד האינטראקציה עם אבא קשה לי, יום אחר הקשר עם אחי הגדול, אמא, אח קטן.. כל הזמן משהו מטריד אותי. 
אני כמו הX-מן - המוטציה שלי היא שאני סופגת הכל. סופר-סופגת. אולי אני קולטת היסוס או תגובה יוצאת דופן וישר כל האופציות של הסיבה להתנהגות עולות לפני, ותמיד האופציה הגרועה מכל היא זאת שאני לוקחת בחשבון. אני חושבת שזה כי אני מעדיפה להניח את הגרוע מכל מאשר להתפס עם המכנסיים למטה. מעניין אם הכל בסופו של דבר קשור לדור שוורץ. מעניין עם האנשים שאכזבו, העציבו והשפילו אותי לאורך ההתבגרות שלי עשו את זה בצורה כל כך עוצמתית שגזרו עלי להתכונן לגרוע מכל בכל יחסים מעתה ועד עולם.
עודי שונאת את עצמי אחרי כל אינטראקציה שלילית או ריב. מפנה כעס כלפי חוץ אמנם, אבל ריקושטים כואבים חודרים לי מתחת לעור ומפילים אותי.
אני רוצה להיות חזקה, מצחיקה, קלילה, מתמודדת, אמיצה. זה מה שאני לוקחת איתי לשנה שתבוא.

1 תגובות
וחוזר חלילה
21/07/2018 00:15
amelie
הימים חולפים במהירות- ה-15 לחודש הופך ל-17 ואז ל-20 והנה הגענו לסוף יולי בכזאת מהירות. לפני רגע היה מאי ועכשיו כבר אוגוסט. ואז אוקטובר והנה עוד שנה חלפה. הרבה קרה והרבה גם לא..הרבה לא.
עברתי עבודה, סוג של סיימתי את התואר,ירדתי 15 קילו, עברתי דירה, קניתי ספה (שזה הדבר שהכי מרגש אותי כרגע כי הנה היא הגיעה והיא מופלאה), החלפתי רכב, הנה אני מקבלת עוד עבודה וזרם של לקוחות. עוד אין קשר, אין אהבה.
עודי נפגעת מאחי הגדול, הבריון. עודי נפגעת מבת דודתי עם העין הצרה. עודי מתוסכלת מחוסר ההבנה של אחותי, עודי מרגישה שאני לא מספיק חשובה לאף אחד. עודי בוחנת את עצמי אחרי אינטראקציה שהולכת לא כמתוכנן, עודי תופסת את עצמי כמו שאני חושבת שאחרים תופסים אותי. עודי חושבת ששופטים אותי, שמרחמים עלי. עודי הולכת לחתונות של בני דודים שקטנים ממני בכמה שנים. יום אחד האינטראקציה עם אבא קשה לי, יום אחר הקשר עם אחי הגדול, אמא, אח קטן.. כל הזמן משהו מטריד אותי. 
אני כמו הX-מן - המוטציה שלי היא שאני סופגת הכל. סופר-סופגת. אולי אני קולטת היסוס או תגובה יוצאת דופן וישר כל האופציות של הסיבה להתנהגות עולות לפני, ותמיד האופציה הגרועה מכל היא זאת שאני לוקחת בחשבון. אני חושבת שזה כי אני מעדיפה להניח את הגרוע מכל מאשר להתפס עם המכנסיים למטה. מעניין אם הכל בסופו של דבר קשור לדור שוורץ. מעניין עם האנשים שאכזבו, העציבו והשפילו אותי לאורך ההתבגרות שלי עשו את זה בצורה כל כך עוצמתית שגזרו עלי להתכונן לגרוע מכל בכל יחסים מעתה ועד עולם.
עודי שונאת את עצמי אחרי כל אינטראקציה שלילית או ריב. מפנה כעס כלפי חוץ אמנם, אבל ריקושטים כואבים חודרים לי מתחת לעור ומפילים אותי.
אני רוצה להיות חזקה, מצחיקה, קלילה, מתמודדת, אמיצה. זה מה שאני לוקחת איתי לשנה שתבוא.

0 תגובות
כמה בדידות
20/06/2018 03:20
amelie
אפתח ואגיד שאני צריכה לקבל מחזור. תסמונת קדם וסתית היא אכזרית במיוחד כשיש טרדות בחיים האמיתיים.. הכל פשוט מתעצם.
אבל זה לא משנה את העובדה שאני בודדה. אני לא חושבת שאי פעם הייתי כל כך בודדה.
אבא ואני באיזושהי נקודת משבר. אתמול דיברנו והוא בערך אמר שהוא מפחד מהכיוונים שאליו המוח שלי הולך. הוא אמר את זה אחרי שאמרתי לו שאני עצמאית ושהוא לא יכול להתערב ולהגיד לי מה לעשות. כרגע אני עומדת במקום שבו אני - או נכנעת לאבא ומקבלת את מרותו, משמע מדי פעם לקבל הרצאה על גברים, על למה אני לא מסודרת, ועל משימות שאני צריכה לבצע כמו להעביר את חשבון החשמל על שמי או לשנות את הסיסמא לחשבון בנק, או את הקלאסיקה - יש לך עד סוף השבוע לקנות ספה, 
או - להתנתק. להסכים שלא מסכימים עם כל המשתמע מכך. משתמע מכך- שבר משפחתי. לילות ללא שינה (שלו) ולב שבור (של שנינו).

אמא אבודה. היא מפחדת ממני.. היא נעלמת כשיש ריב ואני מנחשת שהיא פשוט לא יודעת איך להתנהג איתי. זה גורם לי להרגיש כמו בחורה עם בעיית שליטה, שאין לדעת מתי ועל מה היא תתפוצץ. כאילו שהטיעונים שלי לעצמאות לא לגיטימיים. ואולי הם לא לגיטימיים כי בגדול זו לא תכנית לבקשתי, ואני לא יכולה מצד אחד לגור בדירה שההורים שלי רכשו עבורי, ומצד שני לבקש שיתרחקו לי מהחיים. הייתי יוצאת מהדירה ושוכרת אחרת, ואני מניחה שבסופו של דבר זה מה שאעשה, אבל כרגע (חודש אחרי שבכלל עברתי לפה) זה יהיה דרמתי מדי.

בת דודה שלי אכזבה אותי. היא אמרה לי שאני מדברת הרבה על זה שרזיתי. זה יחד עם הסלידה שלה מהבגדים שהעברתי לה לא מכבר ושהיא שמחה מאוד לקבל, וזה שהיא רק מסתכלת עלי ומפטירה משהו על זה שהיא צריכה דיאטה, וזה שהיא אומרת מדי פעם שאני נראת כמו דוגמנית, הכל ביחד מרגיש לי ממש בוגדני. אני באה אליך עם חיוך על הפנים ואת אומרת לי שאני יותר מדי מחייכת?! איזו מן בת דודה את? אני יכולה לחלוק איתך רק את הכאבים בחיי כדי שתוכלי להרגיש יותר טוב לגבי עצמך?! ואת יודעת בדיוק על אילו נקודות ללחוץ כדי לגרום לי לפקפק בעצמי ולשאול את עצמי - אני שוויצרית? אני מתלהבת בצורה חסרת פרופורציות? אבל אז.. אחרי כמה שעות שהשיחה איתה לא עוזבת אותי אני אומרת לעצמי - לא. אני חוגגת בצורה מתאימה לאתגר שלקחתי על עצמי! ירדתי פאקינג 15 קילו ב-5 חודשים. זה היה וואחד אתגר. עמדתי בו בגבורה, בלי זיופים. לא זייפתי בפסח ולא בפורים ואפילו לא ביום העצמאות ה-70 כשכל החברות שלי השתכרו מסביבי. לא נשברתי מול במבות ועוגות קרם או קניידלך, המאכל האהוב עלי. מותר לי לחגוג את הגזרה החדשה שלי. במיוחד אם אני עושה את זה בצורה לא מנקרת את העין. כמובן שהצורה ניתנת לפירוש סובייקטיבי ולכן אולי קצת בשבילי זה מנקר מאוד את העיניים בשבילה. אבל זה מסתכם בשאלה של הכלה ופירגון. מה שהיא לוקה בו בחסר, ומה שמחזיר אותי לעניין הבדידות כי אני כבר לא מרגישה שהיא לצידי. בחורה שדיברתי איתה כל יום פתאום אני רוצה להתרחק. תתרחקי ממני ותפסיקי לגרום לי לדבר רק את הרע בחיי, כי אני מדברת אותו גם בתוכי, והמילים מעצבות את התודעה שלי.

גליה- מאכזבת. קצרה. חסרת סבלנות. מרגישה שאני לא יכולה לסמוך עליה פתאום. הכרתי לה את מי והיא החליטה שהיא לא אוהבת. לא טרחת להכיר למה ככה?! הסתלקה באמצע בלי להיפרד. הייתה גסת רוח.

מי - חיה למען עצמה. יכולה להכיר אותי רק במידת מה. היא מנסה, אבל היא באמת חיה רק בשביל עצמה, ואם לא נוח אז ביי. לסיכומו של עניין - אני לא יכולה לסמוך עליה.

דורית - כשסיפרתי לה על הבחור ששוחחתי איתו (ושיצאתי איתו היום לדייט) היא אמרה לי - תצאי את לא יודעת איך הוא, אל תשפטי. בכלל לא שפטתי, רק התקשרתי כדי לספר על השיחה המוזרה. למה את מחנכת אותי!?
ולמה מפריע לי פתאום שמחנכים אותי? אני כמו הילד הקטן שאמר "את לא מחליטה עלי" לכל העולם.

בלייר - נעלמה לה עם חברה שלה מאפריקה. בכל פעם שאני רואה אותה היא עצבנית. ממש בכל פעם. אני מתחילה לחשוב שהיא עצבנית מעצם הנוכחות שלי מה שמחזיר אותי לימי יניב.

הדייט היום...... הוא היה נחמד, היו לו עיניים בהירות ופה כמו של מיכל. עם רווח גם בין השיניים הקדמיות. הוא גרם לי להתערער. אבא רק רוצה להגן עלי, והעצמה נשית היא בעצם מנוגדת לביולוגיה. הוא לא באמת מבין, אבל הוא לא הביע דעה בצורה תוקפנית, אלא בצורה שגרמה לי להרגיש שהכל בעצם פשוט יותר, ואני מתעקשת לסבך אותו.
למה אני מתעקשת בעצם? למה אני לא משחררת?
אז אבא נותן לי משימות.. אני יכולה להגיד כן וזהו.. לא? פתאום הכל נראה פשוט למרות שהמוח שלי מתרעם על עצם המחשבה.. 
הרי ניסיתי לשחרר כל חיי וזה לא מספיק. ככל שאתן לו אבא יכנס יותר לחיי ויתערב בצורה שתבטל לחלוטין את מי שאני, תחזיר אותי לצל חסר הביטחון שהייתי, לילדה שכל הערה שנשלחה אליה ערערה אותה בצורה תהומית.
כל הנ"ל מלחיץ את אבא.. עצם זה שאני חושבת זה מלחיץ אותו. הוא רוצה שאהיה קלולס כמו שאר הילדים שלו. לא מספיק אכפת להם בשביל להתנגד, הם לא נלחמים על העצמאות שלהם.

כמה בדידות. אני מוצאת את עצמי רוצה לשוחח עם כולם.. כאילו אני מחפשת מים באמצע מדבר. אני מתקשרת לאנשים שלא דיברתי איתם הרבה זמן.. מעלה נושאים מטרידים מול אנשים שאני לא אמורה לחלוק איתם פרטים אינטימיים .. כמו לדוגמא עמיתים בעבודה. 
הבדידות גורמת לי להיכנס לאפליקציה ולשכנע את עצמי לחפש את הבחור. את הבחור שיהיה איתי כשכולם יעזבו. אני לא יכולה לסמוך על אף אחד וכרגע כולם התנדפו להם מחיי. 
מישהו חושב עלי עכשיו?! אם משהו יקרה לי הלילה בבית, מתי יגלו? אולי לא לפני מחר ב16.. שאז איציק מהעבודה יתקשר ולא יבין למה הברזתי. אולי אפילו אז הם לא יחשבו להתקשר, אולי רק יום אחרי החברות ישימו לב. אולי לא.. כי יש את הפתיחה של שיקאגו וכולם עסוקים. אולי רק בשישי.. אולי אופיר תראה שלא נכנסתי מלא זמן לוואצפ ותתחיל להרים טלפונים.
כמה בדידות. אני רוצה לדבר עם מישהו שאוהב אותי נורא. מישהו שאני אוהבת נורא. אולי אני פשוט צריכה למצוא את המישהו הזה בדמות בן זוג. אז לא אצטרך אף אחד אחר. האמנם!? 
כמה בדידות.. קשה לי ועצוב לי. שווה להיות בשביל זה עצמאית?
אני רוצה אהבה.
1 תגובות
יום האב
17/06/2018 22:51
amelie
היום יום האב הבינלאומי, ופגעתי מאוד באבא שלי.
אבל הוא התחיל.. אני מבטיחה.
עוד לפני שידעתי מה בדיוק לא בסדר. הוא העריץ, הדיקטטור. הוא מחליט 
אם הוא לא יכולה להנות מההישגים המוכחים שיש לי בידיים אז זה בעיה שלו, וזה גם בעיה שלי. כי אני סופגת את הריקושטים.
אני שולחת לו אנרגיות טובות, שיעזרו לו לישון ולהירגע. שיעזרו לי להתחזק ולהרים את פני אל מול הסערה.
מחר אתעמת עם הפחד, עם הכעס, עם האתגר של ההתקשרות והפיוס.
בינתיים שולחת אהבה, גם לעצמי.
0 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »