עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
יום האב
17/06/2018 22:51
amelie
היום יום האב הבינלאומי, ופגעתי מאוד באבא שלי.
אבל הוא התחיל.. אני מבטיחה.
עוד לפני שידעתי מה בדיוק לא בסדר. הוא העריץ, הדיקטטור. הוא מחליט 
אם הוא לא יכולה להנות מההישגים המוכחים שיש לי בידיים אז זה בעיה שלו, וזה גם בעיה שלי. כי אני סופגת את הריקושטים.
אני שולחת לו אנרגיות טובות, שיעזרו לו לישון ולהירגע. שיעזרו לי להתחזק ולהרים את פני אל מול הסערה.
מחר אתעמת עם הפחד, עם הכעס, עם האתגר של ההתקשרות והפיוס.
בינתיים שולחת אהבה, גם לעצמי.
0 תגובות
מה דרוש בשביל לשנות הרגלים?
06/06/2018 01:14
amelie
כדי לרדת במשקל 15 קילו, או ליתר דיוק 14.8 דרוש לוותר או להחליף הרגלים שהושרשו וקיבלו חיזוקים ומהווים מעין חיץ הגנה לכל מיני מטענים שכרגע זה לא הזמן להתמודד איתם. עד שיש זמן, והכל בסדר ואפשר להתפנות ולהתמודד ולשנות הרגלים.
מתי מגיע הזמן להתמודד עם אתגרים חדשים, או מתי משנים הרגלים?
אולי ההרגלים שלנו מובילים אותנו להתמודד עם הרגלים אחרים?
אולי צפייה בסדרה שמעוררת השראה, שזה הרגל בפני עצמו, היווה טריגר או השראה להתמודד?
מה מעורר בנו השראה לקחת על עצמנו משהו שרצינו תמיד לקחת על עצמנו?
עכשיו, כשחיי בצומת עמוסה, אני תוהה אם זה הזמן לקחת על עצמי אתגר מציאת קשר.
אולי אתגר חיטוב הגוף?
אולי אתגר טיפוח הפנים?
אולי את אתגר קריאת ספר מידי לילה?
איזה אתגר אקח לעצמי הפעם..?

אני שמחה שאני מתחילה להתעניין בגיבוש אתגרים חדשים.. אולי אני סומכת על עצמי יותר כי השלתי 15 קילו מהמשקל שלי (14.8), והחזרתי לעצמי את השליטה בחיי.
אולי. מה זה משנה? רקדתי עכשיו רבע שעה מול המראה בבגד ים, והשעה 1 בלילה ואני לפני שינה. פשוט נהנתי להסתכל על עצמי במראה ולחשוב לי: "וואו, אין אף אחת שאת מכירה שנראת כל כך טוב בבגד ים". אבל לאף אחד אסור לדעת שאני חושבת את זה, מותר להם רק להרגיש כמה אני בטוחה בגוף שלי עכשיו. התגעגעתי לתחושה הזאת! תמיד הייתי ככה, אבל אחרי שעליתי וירדתי אני מעריכה את החופש החדש שלא הרגשתי כמה היה חסר.
כמה היה חסר לי לרקוד מול המראה בבגדים מינימליים... וואו.
הנה אני חוגגת את זה!
זה טקס המעבר שלי! הגעתי ליעד!!!!
איכשהו עכשיו כל התהליך מרגיש חוץ גופי קצת. אני הייתי בדיאטת כאסח במשך 5 חודשים כמעט?! אני סבלתי מגמילת סוכר מלחיצה?! 
קצת כמו התהליך של הרואקוטן.. סוף התהליך כל כך חזק, כל כך כל כך שהתהליך עצמו פשוט מחוויר לעומתו. 
אין בן אדם שלא משקף לי את השינוי החיצוני, גם אנשים שלא ראיתי שנים על גבי שנים מעריכים את השינוי. אנשים זרים קוראים לי יפיופה.. אני- הברווזון המכוער. וואו ממש התגלמות הברווזוניות. הסיפור נכתב עלי.
פוסט חגיגה למעבר לחיים החדשים..
מקווה שזה יביא איתו את כל הדברים שאני רוצה .. יפתח את המזל ואת האומץ והרצון להתמודד ולקחת על עצמי עוד אתגרים.
יאללה הולכת לראות עוד פרק של סקס והעיר הגדולה, ולא לקרוא ספר לפני השינה.....

עדכון:
ה' זימן לי אתגר. אתר סדרות טיוי לא עובד שוב אז ספר איט איז
0 תגובות
10 קילו ו-200 גרם פחות
02/04/2018 22:14
amelie
וכך עברתי שני שלישים מהתהליך. אשכרה.
אני לא מצפה לרדת ככה מחר.. כי המחזור מגיע.
אבל כמה משמח זה לראות שירדתי 10 קילו ו-200 גרם בחודשיים וחצי (!!). וואו.
הדיאטה הזאת אשכרה עובדת.
והיא בטח לא הכי בריאה לי, אבל עוד מעט אתאזן.. ממש עוד כמה שבועות כשאגיע למשקל היעד.
וכמה דברים הוא משנה המשקל... וואו. זה כאילו המחשבה והגוף נפגשים ומציגים את האני האמיתי..
את האני בתפארתו. 
ואו. באמת.
כמה נהדר זה להרגיש טוב בגוף של עצמך, וכמה זה משנה את המצב רוח. המון!
יאללה לעוד 5 קילו בכיף, בקלות ובמהירות!

1 תגובות
הרגע הזה שאת כותבת לאמא שלך הודעה והיא מוזרה
04/03/2018 00:51
amelie
הרגע הזה שאת כותבת לאמא שלך הודעה והיא מוזרה..
היא עונה בצורה בלתי רגילה וזה נשמע שהיא אולי עייפה. זה קורה לפעמים וזה לא בלתי רגיל, אפילו אם קבעתן לשוחח בטלפון כשהיא תגיע הביתה.
אני מזהה משהו בכתיבה שלה, היא מסתירה משהו ואני מנחשת שהראש שלה כואב אז אני כותבת לה "אני מקווה שאת בסדר"..
התשובה שלה לא מספקת אותי. היא שולחת לי אימוג'י של אגודל מורם..
מה שמעביר לי את המסר: "משהו לא בסדר, אבל יהיה בסדר".
אז אני שואלת אותה אם היא סתם עייפה או שקרה משהו.. ובכך אני מתכוונת ל-"אני רוצה לדעת שאת בסדר". אני מוסיפה הלצה (למרות שאני קצת רוצה לדעת גם) וכותבת : "מישהו מת?"
והיא עונה לי "לא..."
לא ברור לאיזו שאלה שייכת התשובה הזאת.
היא מוסיפה ושואלת "מתי את קמה מחר?".
טוב .. משהו מוזר פה. 
למה את מסתורית אמא? אני חושבת לעצמי...
מה את מסתירה?
והרי ידוע שהמשפחה שלנו מסתירנית.. משהו נורא עלול לקרות ואני אדע עליו רק שעות אחרי.
זה קרה בעבר, ולא רק פעם אחת;
פעם לאחי היה בעיה בברך וחשדו שזה סרטן וידעתי על זה רק בדיעבד, ואבא שבר את הצלעות ולא סיפר.. אפילו אחיין שלי חלה בסרטן ושקלו אם לספר לי אחרי שבילה ימים בבית חולים, ולא לדבר על סבתא ששכבה שעות בבית חולים עם ירך שבורה בלי שאף אחד ידע... וזה קרה לפני רגע וכל כך טרי.
הכל מצטבר לו לחשש.. במיוחד שאמא מסתורית.
אז כתבתי לה: "אמא השארת אותי מודאגת", והוספתי: "רק תגידי שאת עייפה וזהו כדי שאוכל לדעת שהכל בסדר". באמת דיברתי את המשאלה שלי.. הרגשתי שמשהו קרה והתחלתי לחשוב שזה דבר נורא. 
הרי אם לא הייתה רוצה להדאיג אותי, או אם לא הייתה מתחבטת בשאלה אם לשתף אותי בדבר העלום הזה שהיא עוברת כרגע היא הייתה כותבת לי "לושקה, אני ממש עייפה, אני אדבר איתך מחר בסדר?" ואז היה ברור לי שהכל בסדר..
אבל כמובן שהיא כתבה במקום: 
"הילה
אל תהיי מודאגת
אחזור אליך בבוקר"
הילה?! מי זו הילה? ממתי אני הילה? אני הילה כשכועסים וכשמודאגים. זהו. 
מצד שני - אחזור בבוקר מעיד על כך שהכל בסדר. אז יאללה שחררי הילה.. 
כאילו הכל טוב..
אז כתבתי "טוב". חתמתי. זהו היא תדבר איתי בבוקר.. 
אבל המחשבות ממשיכות לזרום.. ואני אומרת לעצמי "הילה דיי. מה את היסטרית?. ההיסטריה היא מנת חלקה של המשפחה שלנו כמו כל משפחה אחרת, אבל אצלנו היא ממש נחשבת דמונית.. יצר עלוב של אנשים נחותים שלא יכולים להשתלט על עצמם. ריסנתי אותה והמשכתי לצעוד לרכב שחיכה לי בחניה..
ואז קיבלתי את ההודעה הבאה:
".
ףצמ4ע"
זהו. אמא נחטפה! היא בבית, ואבא גם, ויש שני רעולי פנים שמנסים לגנוב כסף מכל מקום שהם
יכולים.. הם מחזיקים אותם בבית ומכריחים את אמא לענות לטלפונים כדי שאף אחד לא יחשוד, והיא מנסה להעביר לי מסרים סמויים!
מיד ריסנתי את המחשבה הראשונית ואמרתי לעצמי - אמא לא כזה טובה עם הנייד. התפלקו לה כמה אותיות על המקלדת, ביג דיל. יאללה.. 
ובכל זאת שאלתי: "מה?"
ואין תשובה.
טוב מה הקטע?!?!
למה לעזאזל אין פאקינג תשובה.. 
מה נסגר עם האמא הזאת?! למה היא לא יכולה לתת לי לסיים את היום בסבבה? למה היא לא פשוט עונה? יאללה שלה!
זהו, לא אכפת לי - אני מתקשרת. 
קול קטן אומר לי - 'אם כלום לא קרה אמא ממש תתעצבן שאת מתקשרת ושאת היסטרית' 
אבל קול גדול יותר אמר : 'על הזין שלי'. 
אז התקשרתי. עוד לא הגעתי לאוטו, עמדתי על המדרכה באמצע החניון.
מונית עברה לידי .. הנהג עצר ושאל אם אני צריכה לאנשהו. אמרתי לא בלי להרים מבט ליותר משניה.. חשבתי - 'אני לחוצה עכשיו מה אתה קשור?!'..
הנה מצלצל.. צלצול אחד, צלצול שני.. ניתקה!

מה?! 

ואז היא עונה : 
"אחזור אליך
הילה"
טוב זהו. משהו נורא קרה! 
אני לא רואה שום אופציה אחרת.. 
הרי אם הכל היה טוב אז היא לא הייתה מגיבה ככה.. אולי זו סבתא?
לא יכול להיות הרגע דיברתי עם אופיר..
אולי זו פסי? היא באמת לא הייתה מחוברת לוואצפ כבר שעה.. אבל זה לא מסביר את הדחיפות עדיין.
אז אני כותבת לה "אמא למען השם... מה יש לך?! את מוזרה לאללה וזה מלחיץ אותי"
וגם - "קרה משהו לאבא?".
יש וי כחול, היא רואה את ההודעות. 
לא עונה.
זהו . אבא מת..
לא בעצם לא יכול להיות כי היא אמרה שהיא תדבר איתי בבוקר.. אז אולי הוא עבר איזה משהו נוראי אחר והם באמבולנס בדרך לבית חולים והם לא עונים לי כי הם מדברים עם הפרמדיק?
אולי זה כלום בעצם? ואני סתם היסטרית?
לא... לא יכול להיות כי אם זה היה כלום אמא הייתה פשוט כותבת לי מה זה. היא רואה שאני נלחצת והיו לה מיליון הזדמנויות להרגיע אותי..
התקשרתי לעידו.. 
לא רציתי להלחיץ אותו אבל החוסר אונים הזה..
הוא הגיב באדישות אבל נוכח כל ההוכחות שמסרתי לו הוא הבין שמשהו לא בסדר.. 
הוא ניסה להתקשר ואמא לא ענתה לו גם.. 
וואי וואי... מה קרה ????? מה קרה? מה קרה?
אני פוחדת להתקשר שוב לאמא.. למרות שאני כבר לא מצליחה לחשוב על שום דבר אחר.. היא תהרוג אותי אם קרה משהו ואם לא.. כי אם קרה משהו היא קלירלי לא יכולה לדבר, ואם לא קרה כלום .... ברור שקרה משהו.. לא יכול להיות שלא קרה כלום. זה פשוט לא אמא.. היא לא מגיבה ככה אף פעם, היא מנסה להעביר את המסר שמשהו לא בסדר, אני פשוט לא יודעת באילו ממדים הדבר הלא בסדר הזה התרחש. 
אני ועידו מסתמסים .. עידו מנסה להרגיע אותי ואומר מילות היגיון שכבר אמרתי לעצמי - "היא דיברה איתך לפני 20 דקות כאילו הכל סבבה לא?"
 ואני עונה לו "אני חושבת שאם הכל היה בסדר היא הייתה עונה לי ואומרת שהכל בסדר.."
וגם - "אני חושבת שהעובדה שהיא מנתקת לי בפנים אומרת משהו"
וגם - "אני פוחדת"
והוא - "תנסי עוד 20 דקות להתקשר"
ואני - "איזה חוסר אונים"
ואני מחליטה לכתוב לאמא שאני חסרת אונים, למקרה הקלוש שבאמת הכל בסדר והיא תגיד לי "הילה תרגעי, הכל בסדר, תפסיקי להיות היסטרית".. או משהו כזה
אז אני כותבת לה "אמא אני צריכה שתרגיעי אותי או שתתקשרי אלי כי אני מודאגת מאוד"
הלחץ מתגבר..
"אני מחכה שתעני לי. עד שלא תעני לא אלך לישון".
ואז היא רואה כי הנה עוד וי כחול.. והיא לא עונה.
כבר אין לי ספק שקרה משהו! אני רק לא יודעת כמה הוא נורא ואני מתחילה לדמיין איך המצב החמיר מלפני 20 דקות כשאמא הייתה רספונסיבית.. 
ואני כותבת לעידו -
"הנה עידו
היא ראתה הכל
זה לא מתאים לאמא
אני ממש ממש ממש ממש מפחדת"
והוא - "שלחתי את דור שיבדוק מה קורה". ככה אני מבינה שגם הוא הבין שמשהו לא בסדר.
"תרגעי, אנחנו עוד לא יודעים כלום".
הוא צודק.. אבל הוא כזה אדיש.. איך הוא מצליח? 
דיי אני מפסיקה לכעוס על עצמי ועל ההיסטריה שלי, אנשים נלחצים על פחות.
מותר לי. 
מותר לי לדאוג להורים שלי, מותר לי לשלוח חברים כדי לבדוק מה קורה איתם כשאני כל כך חסרת אונים.
דור הלך ודיווח שהכל בסדר, הוא נתקל בהורים שחזרו מהמוקד כי הייתה דלקת בעיניים.. 
אני ישר חושבת על העין המודלקת של אמא. 
דלקת?! יואו! הקלה מטורפת שוטפת אותי! זה התרחיש שלו קיוויתי. הם שניהם בחיים.. הם אפילו הולכים ומדברים והכל!
וואו!
וגם - אמא הולכת לכעוס.
וגם - שתקפוץ לי. העיקר שהיא בסדר! העיקר שאבא בסדר!
כבר לא הייתי צריכה שהיא תתקשר, יכולתי לישון בשקט. אבל היא התקשרה בכעס - כמה צפוי. 
אמרה משהו על זה שהם בלחץ ואני מתקשרת ואיזה לא בסדר אני או משהו כזה.
ואני כבר באוטו, ויצאתי מהחניון ואני בדרך הביתה.. וההקלה כל כך גדולה שאני אפילו לא יותר מדי כועסת שזה היה על כלום כי זה מה שקיוויתי לכל אורך הזמן.
אבל משהו עם הדה לגיטימציה שאמא עושה ללחץ שלי מחרפן אותי. בסדר, היא לחוצה והיא עברה עכשיו משהו לא נעים ואני נלחצתי וזה לא הקל עליה. מותר לה.
אבל גם מותר לי, ולגיטימי. אני בסדר. זה מה שאני ממשיכה להגיד לעצמי.
אם אני לא אגיד את זה לעצמי אמא עוד תגרום לי להרגיש שהשתגעתי והתגובה שלי מוגזמת.
פה אני מתחילה גם לכעוס - איזה מעצבנת אמא. כמה קל היה פשוט להוריד אותי מהנושא. אפילו אם היא רוצה לשקר. היא הייתה יכולה לכתוב לי על ההתחלה "אני עייפה נדבר מחר" והיא לא הייתה שומעת ממני ציוץ. והיא כועסת על עצמה שהיא היסטרית, והפוסל במומו פוסל. הרי כשהיא בלחץ היא לא מגיבה בפחות היסטריה ממני.. והזיכרון שלה מתקשרת לירמי ואדם כשפסי לא ענתה לפני כמה חודשים צץ וקופץ לי לראש. 
משהו בה לא היה בטוח אם הוא רוצה לחלוק את המידע על הנסיעה למוקד או לא, כי אם היא הייתה רוצה לחלוק היא הייתה כותבת " אנחנו במוקד בגלל דלקת עיניים, אדבר איתך כשאצא מפה".אבל משהו ברצון שלה לא לעשות דרמה יצר דרמה, ואני מסרבת לקחת על עצמי את האשמה. 
מותר לי לדאוג, ונוכח כל הסימנים - זה לגיטימי. אני ממשיכה לחזק את עצמי מול המתקפה שאני יודעת שתגיע.
כל הדרך הביתה, וגם בתחנת דלק אני מחזקת את עצמי.. למרות שאני מלאה בביטחון עוד מלפני. אני אוהבת ככה לחזק את עצמי עם צידוקים רציונליים כי אני מרגישה שאף טיעון נגדי לא יכול לתפוס אותי לא מוכנה. תהיה לי תשובה לכל הטחה שתגיע היום או מחר.
ובאמת אמא כותבת לי הודעה.. שהדלקת בכלל הייתה לאבא, והם הלכו למוקד ולא יכלו לענות, ואבא לא אוהב שהיא תספר.. וכו'.
ואני חושבת לי - וואו איזה משפחה מוגזמת, וכמה פשוט זה לחסל דרמה עם האמת על ההתחלה. אבל יאללה לא נורא..
העיקר שהכל בסדר! 
אני הולכת לישון שמחה יותר, וקצת יותר אסירת תודה.

2 תגובות
דוש
03/03/2018 14:22
amelie
הנה שוב זה קורה. ועכשיו הבנתי - את אופורטוניסטית.. בכל דבר בחיים שלך, לטובה ולרעה. את מנסה לראות אם יצליח לך ואיתי זה קורה הרבה וככה התחנכת - אני פוליטיקלי קורקט, לא אעז לגרום לך להרגיש חסרת מזל או חסרת התחשבות וככה את דופקת אותי שוב ושוב ושוב.
היום פגעת בי. קבענו והברזת.. ושעה אחרי שהברזת נזכרת בתירוץ הקבוע - אין לי אוטו. אולי באמת לא היה לך אוטו היום, לא הצלחת לקחת מאיתי ולא יכלת להגיע לבלה...
אבל קבענו. אתמול קבענו.. היה לך מספיק זמן להתארגן על דרך להגיע.
לי יש אוטו.. ולך יש אמא עם רכב ובן זוג עם רכב שנותנים לך אותו. 
אבל את ממשיכה להשתמש בתירוץ הזה שוב ושוב. 
ואת מצעצבנת אם אני לא רואה אותו לגיטימי.
ותביני... זה לא שהנסיעה אליך מפריעה לי.. מה שמפריע לי זה שאני מרגישה פראיירית. אני מרגישה מנוצלת על ידיך בחוסר רגישות משווע. אני מרגישה שאת לא כנה איתי כשאת אומרת שאין לך איך לבוא.. כי כשאת רוצה תמיד את מוצאת דרך. 
כשאת נוסעת לאחיות שלך, או לעבודה.. או למיליון דברים אחרים שחשובים לך. תמיד את מוצאת דרך. איתי תמיד אין לך אוטו.
זה פשוט ההרגשה הזאת שיש לי שאם אני לא אגיע עד אליך את לא תעשי את המאמץ. אף פעם .. 
את תתני לי לעשות את המאמץ, כאילו אני צריכה לשלם על זה שיש לי אוטו.
ככה אני מרגישה שלך לא אכפת.. שאת יושבת לך רגל על רגל בבית - אם אני רוצה לבוא אז יופי, ואם לא - את לא יכולה לבוא כי אין לך אוטו.
איך העזת להשתמש בתירוץ הזה היום?
איך את מעזה ככה לנצל אותי?
ככה לשאול אותי אם אני יכולה לבוא ליומולדת של תמר ולהפוך אותי לפראיירית עם L גדול על המצח. איך?
מה, לא ידעת שאצטרך לצאת מהעבודה מוקדם?
מה, לא ידעת שיש פקקים בשעה הזאת?
מה, לא ידעת שאני לא אקח כסף?
מה, לא ידעת שהנסיעה מתל אביב לפתח תקווה היא ארוכה?
איך העזת לטרטר אותי ככה? כמה חסרת התחשבות את? כמה מרוכזת בעצמך את? או כמה את אוהבת לראות אותי מתאמצת בשבילך? להקטין אותי?
איך את מעזה לשפוט אותי על כך שאני לא מגיעה?
רק על הנוחות שלך אכפת לך, ועל חוסר הנוחות שלי.
את הופכת אותי למתחשבנת.. למתקטננת. אני לא כזאת ורק את מוציאה את זה בי, כי רק את מנצלת אותי כל כך ככה..
בעצם לא רק את. עוד כמה.. אני קלה לניצול.
אבל דיי.. 
ואכזבת
והעלבת.
כל הנסיעה הביתה חשבתי על זה.. על כמה את לא בסדר.. על כמה שיהיה קשה להעביר לך את זה, על איך אני בטוחה שתשליכי את זה אלי עם כל המילים הנכונות - את יודעת שאין לי, את יודעת שאני רוצה, את יודעת שקשה לי... זה מה שתגידי לי.
מילים שאין לי מה להגיד עליהם חוץ מ-אני לא מאמינה לך. וזה משהו שאסור להגיד.
אבל אני לא מאמינה לך. את יכולה הכל - את יכולה לבוא אלי, את יכולה להיות כנה ולהגיד "אין לי כוח עכשיו", את יכולה להגיד " הייתי רוצה שתקחי אותי אבל אני מבינה אם לא בא לך לעשות את המאמץ".. להראות קצת הערכה על המאמץ.
מכל האנשים - את מנצלת הכי טוב את החולשות שלי, כי את מכירה אותי כל כך טוב. את מנצלת אותן לטובתך וזה מצליח לך. הבנתי את זה מזמן אבל היום זה כואב לי מתמיד.

0 תגובות
הנה זה שוב קורה
25/02/2018 00:34
amelie
אני בתקופת מבחנים (עבודות) של סמסטר שלישי של התואר השני. נמאס אפשר להגיד. דיי... 
נמאס לי להיאבק בעצמי בכל עבודה ועבודה.. אין לי כוח לזה יותר. אני לא רוצה לכעוס על עצמי שלא ישבתי, או לפספס דברים חשובים כמו הארוחת ערב שהייתה לי עם החברים מהעבודה בשישי, או ההפקת צילומים המהממת שהייתה לי היום ברוח נשית. לא רוצה. 
אני גם לא רוצה להצטייר כלא רצינית בעבודה, או לא לישון מספיק שעות. זה נורא קשה להצליח הכל. אני רוצה לסלוח לעצמי שאני מתקשה לשבת ולהיות אחראית ולסיים עם הדבר הזה אחד ולתמיד. משהו בי יודע שאני לא אגיש את זה לפני הזמן. זה פשוט משהו בתוכי שהחליט שהוא מגיש את העבודה עד הרגע האחרון, וכל כולי נערכת לשבוע מלא בהתפתחויות - בחיסורים מהעבודה, בג'ינגול בין לבקר את סבתא, בין ללכת למטפלת, בין ללכת לתופרת, בין ללכת לעבודה, בין ללכת לספורט, בין לקבל לקוחות... ועבודת הגשה, ועבודה עבודה. מה יהיה? משהו בי אוהב את הג'ינגול. ומשהו בי פוחד להודות בזה כאילו להגיד "אני אחלה מג'נגלת! אני דוחה את הכל לרגע האחרון וזה אשכרה מצליח לי" זה מפחיד אותי, כמו לפתוח פה לשטן, או לתת לעצמי יד חופשית לפעול ככה מתוך לחץ תהומי. מה רע לי לעשות הכל בזמן, ברוגע? למה אני חייבת תמיד להגיע לדקה ה-99 כדי להצליח לעבור את החומה רגע לפני שהשער נסגר?! מה נסגר איתי?!
והדיבור המאשים של אמא.. כמה זה מעייף, כמה זה רפטטיבי. זה ממש מעצבן כי ברגעים הלחוצים האלה רגע לפני שהכל עולה ונהיה ומתמקד בנקודה האחת הזאת שהיא המאני טיים ואני צריכה לסדר את העדיפויות שלי ואת הלו"ז שלי בצורה הטובה ואני צריכה לדבר את זה ולתכנן את זה .. אז היא נוזפת. היה לך את כל היום.. היה לך את כל הסופ"ש.. כמה זה לא עוזר, כמה זה סתם! אין בזה שום דבר מקדם. מה היה?! מה זה משנה מה היה? מה זה משנה הנזיפה? למה לעשות את זה? למה לבאס? למה לא להרים לי? למה לא להגיד לי - את מסוגלת, את חזקה, את תותחית! עשית את זה מיליון פעמים ואת תעשי את זה שוב פעם - ובהצלחה! למה לא למנף את הדבר הזה שהוא כנראה משהו פונקציונלי שקורה שוב ושוב, אולי מתוך המקום של הנה צלחתי את זה בגאון, אני אוכל להשתמש בתנופה הזאת כדי ליצר הצלחה גדולה יותר בהמשך. במיוחד שהיא עושה את זה כל הזמן. היא תמיד תמיד מכינה הרצאות לילה לפני שהיא צריכה להציג אותם.. אז מה? הפוסל במומו פוסל? קלירלי. גמלה החלטה בליבי - אני אגיד לה את כל זה כשאסיים את העבודה. אני צריכה לשאוב כוחות מבן אדם אוהב כשאני ברגעים כאלה, ואני יודעת שאין לי מה להתקשר אליה וחבל, כי דווקא אליה הייתי רוצה להתקשר. 
0 תגובות
לזאת שקראה לי פרינססה
07/01/2018 23:16
amelie
תודה.
כי שעות אני יושבת ומנסה להידמות לנסיכה.
נשית ויפה, שברירית וזכה. 
כזאת שבחיים לא חוותה משהו נורא כמו בדידות,
יש לה את עצמה. 
בגיל 12 לא מתה לה החברה הכי טובה,
בגיל 13 לא נקרע ממנה חבר נפש,
בגיל 14 לא עברה לבד, לבד, לבד לבית ספר חדש.
ביל 15 לא מתה לה הסבתא שקראה לה
אחת בדור.
בכל אותם הגילאים לא סבלה מפצעים על הפנים,
ולא היו יותר פצעים מפנים.
כל בוקר היא הסתכלה במראה ולא שנאה את מה שהיא רואה,
לא הרגישה שאין טעם להשקיע, כי ממילא אף אחד לא רואה שום דבר מלבד הפנים הפצועות שלה.
כזאת שלא היה לה אבא שוביניסט, ואם היה כזה הוא היה קצת, 
ובעיקר העריץ אותה בגלוי ולא חסך במחמאות ואפילו קרא לה נסיכה.
ככה אני נראית בעיניך כשאת קוראת לי פרינססה, וחושבת מפונקת, מה עברת בחייך.
לא הייתה בצבא, תומכת לחימה, שוטפת כלים בתורנויות מטבח, מחכה שעות בקרית גת לרכב סופה שחוזר מסיור שיחזיר לבסיס.
כל זה לא קרה.. בעצם הייתה פקידה, בקריה. 
לא בילתה שנה בעצבות נוראה בבסיסים שכוחי אל בקצוות המדינה.
לא עברה צינתור בגיל 24. זה לא קרה. 
הצינתור לא השתבש והיא לא באמת נרפאה.
אולי בקושי לקחו לה דם לבדיקה.
ואז שנה שלמה לא לקחה כדורים, שהזכירו לה יום יום יום כמה היא שבירה.
ולא נכנסה לדיכאון. ולא חשבה שהיא חסרת משמעות.
לא פחדה לישון מימיה.
כמה גברים אהבו אותה בטח, וכמה היא מתנשאת מעליהם בדוק.
כי היא פרינססה. 
תודה לך גברת. 
אני באמת לא מגונדרת. זו חזות שאני לובשת, כנראה בהצלחה.
כמה מהר שופטים אחרים, וכאילו אני לא חוטאת בזה. 
אני? פרינססה? 
וואו. אז השעות אצל הספר הצליחו להסוות את העכברית הפחדנית שאני מבפנים.
תודה.
0 תגובות